פרק 2 – ווינסטון גריי

————
#ביפ. ביפ. ביפ.#
ווינסטון גריי נהם לשמע הצפצופים. הם הופיעו בתדירות גבוהה יותר לאחרונה, העירו אותו בשנתו וטרדו אותו בארוחות. למעשה, נדמה לו שהוא לא ישן למעלה משלוש שעות רצופות בחודש האחרון. הוא התרומם בכבדות מהמיטה, שפשף את עיניו העייפות והשקועות ופיהק כל כך עד שכאבה לו הלסת.
#ביפ.ביפ.ביפ.ביפ#
הוא התרומם בעצלתיים מהמיטה, מזג לעצמו מהקפה השחור שעוד לא הספיק להתקרר מהפעם הקודמת ונעל את נעליו.
#ביפ.ביייפ.ביביפ#
הוא יצא מחדרו הקטן ואוויר הלילה החם ליטף את פניו כאומר \'תחזור לישון\'. הוא פסע באיטיות אל עבר הרכב שעמד מטרים ספורים ממנו וכבר החל להרגיש את עגלי הזיעה מטפטפים ממצחו ונופלים על חולצתו האפורה.
המנוע נהם בכבדות ואיטיות והרדיו השמיע את הרעש הלבן הקבוע. לעיתים נדירות הוא הצליח לתפוס תחנות רדיו ערביות אבל אלו לא היו לטעמו. עם זאת, הוא שמח למשמע כל צליל חדש שהפר את בדידותו בעולמו האפור.
וינסטון הצית את הסיגריה ואורה שפך מעט צבע לחייו. הוא שט במכוניתו ברחובות האפורים של גרייסיטי. \"העיר לא תמיד הייתה כזאת\",נהם בעצבות אל החלל הריק, \"לא רחוקה התקופה בה הייתה עיר שמחה, פורחת, משגשגת. הילדים מילאו את הרחובות, מכוניות יוקרה חרכו את הכבישים ואנשים טובי לב דיברו ללא הפסקה. נבחרתי לראשות העיר בגיל 19, יורש ישיר לאבי, שתלה את מפתחות העיר בכבוד בגיל 75. העיר פרחה והתרחבה תחתיי אף יותר, בעלי עסקים נהרו לכאן מכל רחבי העולם, בנינו עשרות גורדי שחקים חדשים.בשלב מסוים האירו את העיר כולה והחלטנו לוותר על פנסי הרחוב. היינו המרכז המסחרי של העולם, גן עדן למשפחות ובית אוהב לצעירים. התושבים בחרו בי שנה אחר שנה, אהבתי אותם והם אותי. בשלב מסוים שינינו את שמה של העיר ל\'גריי-סיטי\' לזכר אבי היקר וכסמל להוכרה על פועלי.
עד אותו הערב, נהם ווינסטון, עד אותו הערב הארור בו הממשלה הודיעה במשדר חירום כי כדור הארץ התחמם יתר על המידה ובעוד מספר שנים לא יתאפשר לחיות בו. וזה לא שלא ראינו את זה קורה, כל הסימנים המקדימים היו שם. שנים דיווחו לנו בחדשות על המשבר, הזיהום, ההרס העצמי שאנחנו מבצעים. אני יודע, או לפחות רוצה להאמין, שהם עשו כל שביכולתם לעצור זאת. אבל האדם הוא אדם, ועל טעויותיו הוא משלם.
לא עברו שעתיים מרגע המשדר, ותכנית החירום של ממשלות העולם יצאה לפעולה. בדיוק מופתי, בביצוע יסודי כאילו תורגל לפני, דחפורים ממשלתיים כתשו ושטחו בניינים. זה לא קרה בהדרגתיות, נראה היה שאיש לא הופתע מהלך, ובתוך מספר שעות רוב הערים המרכזיות בעולם הפכו מקבץ עני ואפור. העיר האהובה שלי ביניהן.
כל מה שנותר מהעיר היפיפיה שלי הם מבני בטון אפורים ודחוסים. רחובות שלמים צבעו אפור, ריקני וסיסטמתי. בכל מבנה כזה מקובצים עשרות חדרים דמויי תיבה ובכל אחד מהם יושב אדם. הם חוברו למחשבים קטנים והתועדה שלהם הועברה לעולם הוירטואלי. איני יודע מה יש בו, אך הובטחו חיים של אושר ושפע. של שיוויון בין כולם. הם הבטיחו למחוק את הפערים וליצור, עולם חדש, נקי. התוכנית המקורית הייתה להכניס את כל תושבי העיר לעולם הזה, ולכפות על האסירים שמרצים מאסר עולם לשמש כטכנאים בעולם האמיתי. הם היו התושבים שלי, שלי, ולא יכלתי לעשות זאת, לתושבים שלי, לאהובים שלי. יהיה חטאם אשר יהיה, העולם האפור הזה הוא לא עונשם.
בהחלטה רגעית, ויש שיגידו אמוציונלית וטיפשית, הכרזתי שאני הוא זה שישאר הטכנאי הבודד ואשגיח עליהם עד יום מותי.\"

בנסיעותיו השקטות, נהג ווינסטון לספר לעצמו סיפור זה. על מנת לשמור, ולו מעט, על השפיות שנותרה בו. לתת משמעות לעולמו הדל.
הדלת נטרקה בחריקה ווינסטון נעמד מול בניין אפור וגבוהה, מסומן במספר 420. הוא פסע באיטיות אל עבר הכניסה ונעמד מול גרם המדרגות. מבט אחד בשעונו שמורה על הספרה 24, קומה אחת לפני הסוף.
הוא לוקח נשימה עמוקה מהאוויר הכבד ונחנק מהאבק שחודר לריאותיו. הוא עולה בכבדות מדרגה מדרגה, מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.עוצר לקחת אוויר.נחנק.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה. מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.נחנק.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה.מדרגה…מדרגה.מדרגתיים. שטוף זיעה מגיע ווינסטון אל הקומה המיוחלת. לפניו מסדרון ארוך המונה כ-20 תיבות. הוא עוקב אחר רעש הצפצוף אשר בוקע מן אחת הקוביות, מתנשף בכבדות ומנגב זיעה בחולצה. הוא נעצר מול קוביה מספר 247, מציץ פנימה ומזהה את גברת קייט, בעלת חנות חיות מחמד בשדרה החמישית. בעולם הישן, הוא מזכיר לעצמו. הוא נכנס פנימה וסורק את התא, גם אחרי שנים של עבודה, ווינסטון עדיין לא ידע איך לתקן את התקלות. הוא היה לוחץ על הכפתורים שמהבהבים, מנתק ומחבר כבל או שניים והבעיה הייתה נפתרת מעצמה. גם הפעם הוא שיחק בכמה כפתורים ונדמה שזה עשה את הקסם.
הכל קרה מהר מידי באותו לילה, המבנים שוטחו ונבנו מחדש תוך שעות ספורות, התושבים רוכזו וחולקו לקוביות שלהם. היה עסוק בנסיונות נואשים להרגיע את תושבי העיר וההסבר שקיבל על תפעול המכונות היה קצר ומזורז, הסוכנים נהמו עליו את הפקודות ונעלמו מהעולם, שכן גם הם חטפו מן תחושת הבהלה. בזריחה הבאה, התעורר ווינסטון לעולם חדש, ריק מכל אדם, וגל החום של השמש הכה בוא בעוצמה, ששמורה לאורח מיוחד.
ווינסטון ירד את גרם המדרגות וחזר למכונית המתפרקת שלו, לא לפני שנשמע צפצוף נוסף בבלוק מספר 69.