פרק 2 – המעבר הממושך.

יום המעבר כבר פה, הגיע הזמן כבר לנסוע. איך ששלושה ימים עברו כל כך מהר. אבי העמיס את המזוודות לתא המטען שבמכוניתו הגדולה והשחורה. הוא פתח לי את דלת המושב הקדמי ליד הנהג ומיד לאחר מכן נכנס גם הוא אל תוך מושב ההגה. חגרנו שנינו חגורות סביב חלק גופינו העליון והתחלנו לנסוע. הוצאתי מהמגירה ממולי באוטו את הדיסק הקבוע והכנסתי אותו לתוך מערכת הסטריאו המובנת ברכב. שירים קצביים ושמחים במיוחד הושמעו ברקע והוזזתי את הראש לפי קצב המוזיקה.
"מתרגשת?" שאל אותי אבי בעודו של הרמזור מחליף את צבעו לאדום והרכב נעצר.
" איך אפשר שלא? " נאנחתי עדיין לא מאמינה שאני הולכת לישון במקום אחר שהוא לא ביתי. מאז שהייתי קטנה, אף פעם לא נהגתי ללון מחוץ לביתי. הוריי הכירו באיטליה ארץ מולדתם, שם נפגשו בתיכון. אבל המשיכו את חייהם בארצות הברית, רק הם. ולכן אין ביכולתי כרגע לפגוש את אחד מקרובי משפחתי. אבי החזיר את מבטו אל עבר הכביש כשהרמזור החליף את צבעו בחזרה לירוק, והמשיך לנסוע. הוא סיפר שהנסיעה תימשך לפחות כשעתיים אם לא יהיו פקקים ולכן יצאנו מוקדם בבוקר.

העברנו את הנסיעה בעיקר בתהייה על איזו מגמה אני הולכת לבחור בעת הגעתי אל הקולג', בהאזנה לתקליטור המתנגן ברקע ובעיקר בנושאים הקראים שעלו במהלך השעתיים הללו. תוך זמן קצר לאחר מכן כבר אבי עצר את האוטו בחניית המגורים והוצאנו את מזוודתי מתא המטען. תליתי את תיק הגב על כתפי הימנית וביד שמאל גררתי את מזוודתי אל כיוון המבנה בעזרת הידית המחוברת אליה. " לאן הולכים עכשיו? " שאלתי את אבי.
"אני מניח שלמזכירות" הוא השיב.
הגענו למבנה משרדים גדול בגובהו ואף צר ברוחבו, נכנסו פנימה, התקדמנו בהמשך המסדרון הצר והארוך. פילסנו אל דלת שהיה תלוי עליה שלט שכתב דפוס מודפס על גבי דף וכתוב 'מזכירות' הבחנו שזה היעד ואבי נקש שתי דפיקות על כלפי הדלת. "פתוח!" שמענו קול נעים מכריז מאחורי הדלת. פתחתי את הדלת והבחנתי באישה הנראית בסביבות גיל הארבעים לחייה, מבט כחול נשלח אלינו מעבר עיניה, וחיוך חושף שיניים נגלה משפתייה המשורטטות. "שלום, את אשלי ג'ונסון?" שאלתה הופנתה אליי.
"כן" מלמלתי בחיוך ביישני.
"אין לך ממה להתבייש, בואי שבי" סימנה לי עם עיניה המרגיעות לעבר הכיסא.
אבי הנהן לעברי במבט מרגיע שאומר שהכול בסדר.
"נעים מאוד אני סיירה, מנהלת הקמפוס." הציגה את עצמה ולחצה את ידי ואת ידו של אבא גם כן.
"נעים מאוד אני מארק," הציג את עצמו אבי וחיכה שהציג את עצמי גם.
" נעים מאוד אני אשלי" אמרתי בחצי חיוך מתמקמת בכיסאי בצורה יותר נוחה.
"בסדר אשלי, המקום הזה נקרא קולג' קולנר, פה את תתגוררי, ותצאי לביתך לביקור של יום פעם בכמה שבועות, מתוך בחירה כמובן. את תלוני בחדרך עם עוד שותף אחד. ולגבי לימודייך אני אתן לך דף של המגמות שיש ברשותנו פנויות ונפנה אותך למורה של אותו השיעור, אני מאוד מקווה שאני ברורה. הנה לך מפתח, המגורים נמצאים לא רחוק מכאן וניתן לראות אותם במרחק של כמה צעדים מהיציאה." הסבירה לי והגישה לי מפתח שבקצהו קשור חוט בצבע סגול.
" תודה לך גברתי אני באמת מבחין שאתם רוצים להעניק לביתי את הטוב ביותר, אני מקווה שהיא תרגיש פה טוב. זה לא מובן מאליו לעבור באמצע שליש שנת הלימודים, אנחנו מאוד מעריכים את זה." אבי הוקיר תודה ונעמדנו על רגלינו.
"תודה, יום טוב" אמרתי ויצאנו מהחדר עם הדף של המגמות.
״ תודה אבא, אני מניחה שאסתדר מכאן ״ אמרתי לאבי ונעצרתי כשהיינו על יד השער.
״ את בטוחה ?״ הוא שאל אותי, רוצה לדעת אם אני משנה את דעתי.
״ כן , תודה על הכל.״ אמרתי וחיבקתי אותו חזק.
״ אין על מה, תתקשרי אליי בכל זמן נחוץ.״ אמר והתקדם אל השער.
״ להתראות אבא! ״ הכרזתי ונופפתי עם ידי הוא נופף לי חזרה עם ידו והמשכתי ללכת רק שראיתי את מכוניתו מתרחקת באופק. מבנה המגורים התגלה לעיניי באמת לא רחוק מבניין המשרדים בו דיברנו עם סיירה. נכנסתי לתוכו והתקדמתי אל המעלית עולה לקומה השלישית, על פי הנחיותיה של הגברת. הסתכלתי במפתח אשר נתנה לי המנהלת וראיתי שכתוב עליו את המספר 364, יתכן זהו מספר החדר. התקדמתי עד אמצע המסדרון הרחב אשר שטיח היה מלווה על כל רצפת הקומה. פתחתי את החדר אבל גיליתי שהדלת כבר הייתה פתוחה ושלא היה לי שום צורך במפתח, אך הכנסתי אותו מיד לאחר מכן לתיק הגב שלי למקרה שאזדקק לו. נכנסתי אל החדר, הוא היה מרווח וששתי מיטות מתנוססות בשני צידי החדר, ארון עץ גדול במיוחד נמצא מול שתי המיטות בפינת החדר וטלוויזיה תלויה על ידו. חדר המקלחת והשירותים היה בהמשך החדר מאחורי המיטות וצבעו של החלל היה בגווני שמנת ואפרסק.
״ לא אמא אני לא מוכן לדבר איתך יותר בשום אופן! כבר נמאס עליי המקום הזה!״ שמעתי קול שהתפרץ אל החדר. לפתע ראיתי בחור בגילי ככל הנראה נכנס לחדר ומשליך את גופו על המיטה. כנראה שהוא הולך להתגורר איתי בחדר, עדיין לא הייתי בטוחה, אבל מה יש לו לעשות כאן חוץ מזה. ״ שלום אני אשלי, אני חדשה פה,״ אמרתי בחוסר נוחות מושיטה את ידי בכדי לפגוש את ידו.
״ שלום ואני לא מוכן לדבר כרגע!״ צעק ויצא מהחדר בפראות, בדיוק כפי שנכנס הנה. ובכן, זה לא הולך להיות קל.