פרק 13 – זו אני ☺☻☺☻☺☻☺☻ (פרק אחרון!!)

23.4.14

יומני, יומן יקר שלי, אני מצטערת שלא כתבתי בך כבר הרבה זמן,
זה הדבר שהכי רציתי לעשות בעולם אבל לא יכולתי.. קרו יותר מדי דברים..
אני אספר לך את מה שפספסת מאז הפעם האחרונה שכתבתי בך..
_____________________________________________________________________
אירועי הפרק הקודם:
– "הגיע הזמן ללכת לישון" אמר הבחור, יצא מהחדר וסגר את הדלת.
בכיתי וצרחתי אך שום דבר לא עזר.
קיוויתי שיקרה נס ואבא שלי יכנס.
הדלת נפתחה.. ראיתי את..
____________________________________________________________________
ראיתי את תומר!!
הוא כיסה את פי ואמר לי לא לדבר. הוא בא לעזור לי אותי.
עוד הייתי מטושטשת מהמכה שחטפתי בטנדר..
לא הצלחתי לעמוד.
תומר הרים אותי ולקח אותי משם. הוא הכניס אותי למכונית שלו
והתחיל לנסוע במהירות עצומה.
הגענו לבית שלו, סוף סוף הרגשתי בטוחה.
סיפרתי לו הכל.
החלטנו שהמשטרה לא מתקדמת עם זה, ואנחנו הולכים לחקור.
במשך שבוע שלם חקרנו, ולא מצאנו כלום.
בסוף נזכרתי בבחור שחטף אותי – הוא ידע הכל!
תומר ואני הלכנו לשם, ונזהרנו מאוד.
מצאנו מגירה מתחת לשולחן, ופתחנו אותה. היו שם הצילומים של קלטות מצלמות האבטחה.
כיוונתי אותם ליום שאבי ודניאל נעלמו.
לא האמנתי, הוא חטף אותם, שמעתי את כל מה שהוא אמר להם שהוא יעשה.
אבא שלי היה מסובך עם הבחור הזה – וכנקמה הבחור חטף אותו ואת דניאל.
הוא העלה את שניהם לטיסה לאזור נידח ועני בדרום אמריקה. בלי כסף. בלי כלום. הוא אמר להם לא לחזור לכאן.
הוא סיפר הכל, הוא תיאר בקלטת איך הוא הכריח את אבי לכתוב את הפתק, איך הוא העלים אותם, זה היה נורא.
הלכתי לשדה התעופה ושאלתי על הטיסה לדרום אמריקה באותו היום.
לא האמנתי למשמע אוזניי.
המטוס התרסק בים.
בכיתי כמו שלא בכיתי לעולם ותומר החזיק אותי וחיבק אותי חזק.
תומר ואני הלכנו לבית שלו. העיניים שלי היו נפוחות ואדומות. אבא ודניאל מתו.
הם אינם. תומר הבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
תומר הפתיע אותי ונישק אותי. פתאום זה הכה בי כמה אני אוהבת אותו. עכשיו אני יודעת שגם הוא אותי. הייתי בשוק. הוא התנצל.
– "סליחה. לא שלטתי בעצמי, זה לא לעניין. זה לא יקרה שוב."
חשבתי לעצמי כמה הוא מתחשבת. האהבה שלי אליו התעצמה, במיוחד לאור העובדה שהוא כל מה שנשאר לי בעולם.
נישקתי אותו ולא עזבתי. הלכנו לישון, נרדמתי בבכי והוא חיבק אותי חזק כל הלילה.
שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. אני לא יודעת איך להתמודד עם הכאב.
כרגע – תומר הוא הנחמה היחידה שלי.

יומן יקר שלי, תודה שהקשבת לי ותמכת בי. הדס.