רייבן פרק 12

פרק 12-
אני בבית, בברוקס בבית שלי, הקטן החמוד, אני מסתובבת בבית הכל כרגיל, אני מסתובבת אחורה ופתאום נורו עלי שלוש יריות בום בום בום…
התעוררתי מהחלום והבנתי מה היה הבום בום בום, מישהו דפק בדלת והוא לא היה עדין במיוחד.
קמתי מהמיטה ואז הרגשתי את הראש שלי, 8 מסוקים נמצאו כרגע בראש שלי ואני בלי אטמי אוזניים, זה היה נורא בחיים לא היה לי הנגאובר כזה.
הלכתי באיטיות לכיוון הדלת, לוקחת משהו ללבוש איתי אתמול בלילה פשוט הורדתי את השמלה ונשכבתי לישון, פתחתי את הדלת ועמדו שם שני שוטרים.
"מיס אמנדה בלאק?" שאלו, מגיעים לעיקר.
"כן זאת אני" אמרתי מעסה את הרכה שלי
"היום לפנות בוקר התרחש רצח ברחוב אלפינו" הודיעו לי, "יש לנו עדים שראו אותך עם הקורבן".
קפאתי, הפסקתי לעסות את הראש שלי והתעוררתי בבת אחת
"אנחנו רוצים שתבואי לתחנה לכמה שאלות" אחד מהם אמר
"בסדר" אמרתי מבולבלת
"תנו לי עשר דקות" אמרתי וסגרתי את הגלת מאחורי. יום אחד, יום אחד אני בפלורידה ואני כבר בצרות.
לא עשיתי כלום אבל אז אין לי מה לפחד, שמתי חולצה חלקה לבנה וגינ'ס קצר כחול רגיל, זאת פלורידה, חם!
הלכתי לשירותים וציחצחתי שיניים ושטפתי פנים, הורדתי את האיפור מאתמול, לקחתי את התיק צד שלי ובדקתי שהכל שם ויצאתי אליהם.
הם חיכו לי מחוץ למלון עם הניידת שלהם, ניכנסתי לניידת והודעתי להם "אני כל כך בהנגאובר כרגע, אתם תצטרכו לעבור בסטארבאקס בדרך" [סטארבאקס= רשת חנויות אמריקאיות של קפה] הם הינהנו והמכונית הונעה.
נכנסנו לתחנה לאחר כחצי שעה, אני עדיין שותה את הקפה שלי והם הובילו אותי לחדר חקירות.
התיישבתי על הכיסא שהיה מולי והסתכלתי על השמשה שהייתה בחדר חקירות, מעבר לצד שלה היו כמה אנשים שרואים אותי ובטח מקליטים אותי.
הדלת נפתחה וניכנס אדם בן כ30 כם שיער שחור קצר תלתלי ועיניים שחורות מדהימות ועור שחור כמו שוקולד, הוא היה יכול להיות דוגמן בלי שום בעייה "אני בלש ג'ונסון", הוא הודיע לי "ואת אמנדה בלאק"
"כן" עניתי בקצרות, "השוטרים הודיעו לי שהיה רצח אתמול, ושאני מעורבת אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן בלש?"
"אנחנו לא באים להאשים אנחנו בסך הכל רוצים לדעת מה קרה לקורבן" הוא הסביר
"אני אפילו לא יודעת מי הקורבן אף אחד לא אמר לי" התחלתי להתעצבן.
"אוליבר דילון" הוא אמר בקצרות, והראה לי סדרה של תמונות מזירת הפשע.
אוי לא!
זה כל מה שיכולת לחשוב אוי לא!
גופות זה דבר שאת מתרגלת עם השנים איפה שאני גדלתי, אבל דרך ההריגה הייתה מוכרת, יותר מדי מוכרת.
"פח" צעקתי, והוא הושיט לי במהירות פח שהיה מתחת לשולחן שהפריד בינינו, התקופפתי והקאתי לתוך הפח, זה היה מגעיל והעלה טעמים מאתמול.
הבלש הושיט לי ממחטה וניסה להרגיע אותי "זה קורה הרבה את תדאגי" הוא אמר לי, אבל הוא לא ידע למה דאגתי באמת.
זה קובר, אני אזהה את העבודה של הפסיכופט הזה בכל מקום, הוא אחראי על זה.
אם שלחו את קובר המצב גרוע, זה אומר שהם יודעים, אני לא יודעת איך הם גילו, אבל שיין בסכנה ואני בסכנה.
הבלש ג'ונסון שאל אותי כמה שאלות כמו "איך את מכירה את אוליבר דילון?" ו"מה עשיתם בשכונה הזאת?" הסברתי לו שהלכנו לשם, ושאני חזרתי שיכורה מאוחר בלילה, ושמצלמות האבטחה של המלון בטח קלטו אותי ושהם יבדקו את זה.
"אנחנו נבדוק את זה בינתיים תישארי פה" אמר ויצא מהחדר
אחרי חצי שעה של בגיגות ושעמום טוטלי הוא נכנס בחזרה שוב ואמר לי שאני יכולה ללכת הבייתה שהאליבי שלי נבדק ושנמחקתי כחשודה.
יצאתי מהחדר והתקדמתי ליציאה, הזמנתי מונית, שוב, אני חייבת להשכיר מכונית.
המונית הגיעה לאחר כמה דקות בינתיים קניתי עוד קפה ושתיתי אותו לאט לאט כשחייגתי את המספר שהייתי אמורה להתקשר אליו רק במקרי חירום. אני קיוותי שאני לא אצטרך להתקשר אליו אבל זה קובר, זה גדול יותר ממני.
"הלו?" ענה הקול, קלות של מכוניות בקעו מהצג השני של הקו.
"לוק זאת אני, אני צריכה את העזרה שלך" אמרתי בקול דחוף
.
.
לוק בדרך לפה, שיחת הטלפון הייתה קצרה, "איפה את?" שאל אותי בקול יבש
"מיאמי פלורידה" אמרתי לוק ונתתי לו את הכתובת של המלון שלי.
"אני אהיה אצלך בערב" אמר וניתק את הטלפון.
הגעתי לחדר מלון והזמנתי אוכל, אני לא יכולה לצאת מהחדר, אני צריכה לארוז הכל, אני לא יכולה להישאר פה, השוטרים מצאו אותי, מה שאומר שקובר יהיה פה זה רק עיניין של זמן.
האוכל הגיע, הזמנתי סטייק ותפוחי אדמה.
התיישבתי לאכול הייתי רעבה בצורה מטורפת, חתכתי את הסטייק במהירות עם הסכין החדה שלו וכמעט בלעתי בלי ללעוס, זה היה בסדר, אכלתי יותר טובים אבל לא הייתי בעמדה של להתלונן.
הכל היה כבר ארוז והשעה הייתה שבע בערב, הדלקתי את הטלויזיה בפעם התריסר וכיביתי אותה שוב, סתם מנסה להסיח את דעתי.
דפיקה קלה נשמעה בדלת, קפאתי, לא זזתי אפילו לא מצמצתי.
"זה אני קים תפתחי" הקול של לוק בקע מאחורי הדלת, פתחתי אותה, עיני מטורפות מפחד והוא, הוא עמד שם עם המזוודת עסקים השחורה שלו כמו של ג'יימס בונד, עם השיער החום שלו והעיניים הירוקות המטריפות שלו, הוא נראה כל כך טוב ואני פשוט זזתי ונתתי לו להיכנס וסגרתי את הדלת מאחורי.
"מה קרה?" שאל אותי ניגש ישר לעיניינים.
"קובר פה" אמרתי בלחש מיישירה אליו מבט וצופה בהבעת פניו הופכת להיות לחוצה יותר ויותר.
כמובן שהוא יודע מי זה קובר, כל אחד שמכיר את משפחות הפשע בברונקס יודע מי זה קובר ויודע שכשקובר מעורב זה רציני וזה עומד להיות מכוער.
"אנחנו חייסים ללכת" אמר פתאום, "יש לי את המטוס של המחלקה" הנהנתי והסתובבתי סביבי לראות שהכל ארוז. "קים!" הוא כמעט צעק "עכשיו" הוא אמר.
הוא הרים את שתי המזוודות שלי כשהגלת נפתחה וגבר גבוה עם מעיר ג'קט שחור נכנס לתוך החדר, בלי לחשוב שלחתי את ידי אל הסכין של הסטייק ושלחתי אותה בזריקה ישירה וחדה את הלב של הגבר הזה שהושיט את ידו אל אקדחו, הוא נפל על הרצפה ומת תוך כמה שניות, הסכין נכנס לו ללב והוא דימם למוות.
לוק בהה בי פיו היה פתוח, הוא לא הספיק להגיב, המזוודות כבר נפלו על הרצפה, והיד שלו עדיין נמצאת על האקדח שלו שבכיסו האחורי.
התעלמתי ממנו, התקרבתי אל האיש, זה היה הייד,שליח של קובר, הרמתי את האקדח שלו, טענתי אותי ותקעתי אותו בגינס שלי מאחורה וכיסיתי אותי בחולצה שלי.
"what the fuck קים?" צעק מחזיק את האחקדח שלו ביד עכשיו.
"מה חשבת לוק?" צעקתי גם אני בלגלוג "שאני אגדול במשפחת פשע בלי לדעת להגן על עצמי?"
הא גיחכתי לעצמי "רק אם הייתה לי האפשרות" אמרתי והוצאתי את התמונה שלי מהכיס הימני שלו, מאחורי התמונה היה רשום 'ללכוד' מה שאומר, הם רוצים אותי חיה, הראיתיאת זה ללוק מה שהרגיע אותו יותר אבל הוא עדיין היה דרוך,הוא הכניס את אקדחו לכיסו ויצאנו מהחדר במהירות בעודו עושה כמה שיחות לחברים שלו במחלקת פשע מאורגן של מיאמי.
נכנסנו למכונית שלו, הוא התניע את המכונית, מידי פעם הסתכל עלי וליפף את הידיים שלו סביב ההגה, לא ידעתי מה הוא חושב אבל כרגע יש לי דברים יותר גדולים להתוד איתם. הרמתי את הטלפון שלי וחייגתי לשיין.
"קים?" הוא ענה וקולו היה מודאג
"קובר מצא אותי" אמרתי במהירות וביובש
"mother fucker" סינן שיין בשנאה
"מה אתה הולך לעשות?" שאלתי אותו, מודעת ביותר למבטים שלוק נעץ בי.
"אני הולך לגמור את כל זה" אמר וניתק
"לא לא שיין" אמרתי אבל הוא כבר ניתק
"god" אמרתי "הוא בלתי יאמן" אמרתי
הגענו למקום המטוס היה מוחנה, הוא היה יחסית קטן נכנסנו אליו בשתיקה וישבנו אחד מולי השני, סוקרים אחד את השני במבטינו כל הנסיעה. זאת הייתה הדעה הכי אינטימית והכי אישית שחלקנו, יותר מהלילה הזה במלון הרי שם לא הכרנו וזה היה רק צורך פיזי עכשיו, זה היה עמוק.