פרק שני

אחרי הליכה לא קצרה בחברת דניאל הגענו לבניין הקודר והמכוער שנקרא "תיכון אוקלור לאומנויות הפיות", ולא היה ברור מי הטיפש שהמציא לו את השם. מידי פעם מתחרה בבחירות כאלו או אחרות האשים את יריבו הפוליטי בזה, אבל עדיין לא הוכחה אשמתו של אף פיי או פייה ולכן הוחלט להשאיר את השם. בעצם, סביר להניח שממציא השם אכן חשב שיש בזה סוג של אומנות, באגרוף, בקרב הפיות ובהפנוט. מומחיות מסויימת שנדרשת, כמו המומחיות הנדרשת כדי לבצע ריקוד מסובך. בדרך כלל, פיות ניחנו בשלושת הכישורים. פיות שניחנו רק בשניים היו נדירות ביותר ובדרך כלל מת ובגיל צעיר, בין אם זה בגלל שלא ידעו כיצד להכניע את היריב בקרב ובין אם זה בגלל שהלוקים בהפנוט לא יודעים לקרוא את כתב הפיות, וכך נכנסו למלכודת וחושמלו למוות. אני הייתי הפייה הראשונה שהצליחה להתמחות רק במיומנות אחת. סביר להניח שהיו מעיפים אותי כבר ממזמן אם לא קווין. המורה הזקן והאהוב עליי, שלמרות גילו המופלג והעובדה שידע הכל, עדיין המשיך לבטוח בדניאל. פנינו לכיתת האגרוף כמובן, כי גם אם הייתי רוצה, לפיות שנכשלו במבחנים לא הייתה זכות לגשת לאגפים האחרים. כשפתחתי את הדלת ונכנסתי, הדבר הראשון שראיתי מול עיניי היה מטושטש והתקרב אליי במהירות מופרזת, ולכן התכופפתי מתוך אינסטינקט מבלי לטרוח להזהיר את דניאל, שבדיוק סגר את הדלת. "אי," הוא מלמל, ברגע שצפה בחפץ המסתחרר סביבו, שבלם את עצמו ברגע שזיהה את דניאל. זה היה חפץ מתביית, כמובן. לא ציפיתי לפחות מזה מקווין. ולכן, ברגע שהוא זיהה את החום האופייני שלי הוא חזר לרדוף אחרי הקורבן שלו, אני. שקלתי בדעתי כמה אפשרויות. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, כמובן, אבל לא הייתי בטוחה שקווין לא התקין על המלכודת שלו סכינים מעופפות בדיוק בשביל זה. תוך כדי חשיבה קיפצתי ממקום למקום בעדינות, מתאימה את עצמי לקצב הרודף. בסופה של התלבטות שלחתי יד ותפסתי בקלילות בחפץ. נחתכתי קצת אבל מיהרתי לעקם אותו ולהשליכו על הרצפה. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן אם במילא תפסת אותו בסוף?" שאל דניאל בפנים חסרות הבעה. "לא רציתי להיחתך." הוצאתי מהארונית הכחולה שנשענה על הקיר תחבושת פשוטה וכרכתי סביב החתך שלי. "לא כולנו יכולים להירפא מהר כמוך." יש עוד כמה חסרונות בקיר שעמד מולי לבין הכוחות הקסומים שלכאורה היו בתוכי. מרפאי פיות לא יכלו לגעת בי ולכן נאלצתי להירפא בדרך הרגילה והכואבת. "זה לא היה צעד נכון." הכנתי את עצמי להטפות המוסר של קווין על האגרסיות שלי ועל היכולת להתמודד עם בעיות מבלי להתנהג באלימות. "היית צריכה לזהות את הנקודה החלשה שלו." התבוננתי בידיים החלקות של המאסטר שיישר בקלות את המתביית. "הוא עוצר לרגע כשהוא מנסה לזהות אותך," הוא שלח אותו שוב לאוויר, מדגים את בלבולו של החפץ למשך חצי שנייה עד שהוא מצא אותי שוב ובכוחות מחודשים טס לעברי כאשר צליל הסכינים הנשלפות חותך באוויר. הורדתי את הראש בשנייה האחרונה ובזווית עיני ראיתי את דניאל מכווץ שפתיים בהבעה לא-מובנת. מיהרתי לשלוף את עצמי ולהתגונן. החפץ המתביית טס אליי מימין ובסלטה אחורנית קפצתי עליו ובשנייה שהפסיק להסתחרר תפסתי אותו ונטרלתי אותו. "יותר טוב," קווין אישר בניד ראש. חייכתי לעבר דניאל שעמד לידו והביט בי בלי לומר מילה. "אין לך מה לומר לי, מר יודע כל?" שאלתי אותו בגיחוך. "את מסתכנת יותר מידי." הוא אמר בקול שקט. עיוויתי את פרצופי לעברו. "התכוונתי למשהו טוב להגיד." מלמלתי בחזרה. הוא גיחך ויצא מהכיתה. יותר טוב. אחרי כמה שעות נורמאליות בהן כיסחתי כמה טירונים מכיתת האגרוף למתחילים והתאמנתי בכמה תרגילים שגרתיים קווין שיחרר אותי \'הביתה, ורק הביתה\'. מהמבנה הקודר השתרך הרחוב הארוך הנקרא 'שדרת הגרניום' למרות שפרח אחד לא פרח שם כבר מאות שנים בשל ההשפעות הקסומות של בית הספר – קסמים לא מכוונים בדרך כלל פגעו בטבע. הלכתי לאורכו, מהרהרת בשיטות להורדת קסמים מהקרקפת. לאחר כמה שניות שמניתי את החסרונות ואת היתרונות בגילוח השיער הגעתי למסקנה שדניאל כנראה עבד עליי. סביר יותר שאריק סימס אליו מייד כשראה אותי. אני כבר אתכסח איתו מאוחר יותר. הרגשתי את עיניי מאפילות בכעס. איך הוא מעז! אני לא אתפלא אם הוא יצר איזור ריק שמוקדש להודעות על איפה אני בכל רגע נתון. ממש מבוקשת מספר אחת. מרוב כעס הגברתי את מהירות הצעידה ורק אחרי כמה מטרים טובים הבחנתי שעברתי כבר את הבית. זה הישג די נאה לא לשים לב שעברת את הבית שלך, במיוחד אם הוא הבית היחיד הצהוב בכל הגלקסיה. הישג מסוכן מאוד, היה קווין אומר אם הוא היה מסוגל לשמוע את המחשבות שלי. היריב עלול לנצל את זה לטובתו. הסתובבתי קצת מסביב לבית עד שמצאתי את הדלת האחורית, שיש לציין שאומנם החליפה מקומות פעמים רבות אבל תמיד חזרה לבסוף להשתכן מתחת למרזב הדולף ונכנסתי הביתה בשקט. "שוב פעם נכנסת דרך הכניסה האחורית?" אחותי הבכורה והיחידה, שערה הארוך משתפל במורד גבה וידיה מונחות באיום על מותניה עמדה ממש לפני החבר הלא כל כך נבוך שלה שכבר היה רגיל לסצנות היומיות שלנו. "דניאל, תפסיק להסתכל." סיננתי לעברו. עיניי הכהות פגשו את עיני הדבש של אחותי. "אני מעדיפה לחפש את הדלת האחורית כל היום מאשר לטרוח לזכור את שנת הלידה שלך." אמרתי לאחר כמה שניות שבהן פשפשתי בזיכרוני לבדוק מה הסיסמא האחרונה. \עכשיו זה בכל מה אמא הכי אוהבת לאכול." היא ענתה בקול נרגז, כמו תמיד כשהערתי לה על משהו שעשתה פחות מידי או יותר מידי. "ברוקולי?" פלטתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש ומשכתי בכתפיי. הסטתי את עיניי ממנה אל דניאל שהמשיך להיראות לא נבוך בכלל אלא אפילו מסוקרן. "ואתה, תפסיק כבר להסתכל!" צעדתי לעברו באיום. הוא נתן לי להגיע עד רדיוס של כחצי מטר, המרחק שבו הוא יכול לצפות את המהלכים שלי. "מה קרה עכשיו?" הוא שאל בטון שלוו שהפך אותי לילדותית, כמו תמיד. "אני יודעת." סיננתי, צועדת עוד צעד אחד ישר לתוך המרחב האישי שלו. הוא משך בכתפיו. "אולי את לא יודעת הרבה דברים, אבל אני בטוח שאת יודעת כמה," הוא גיחך. בשלב הזה כבר הגעתי לנקודת רתיחה. "קחי את החבר שלך מפה או שהוא יחזור אלייך בחתיכות," הסתובבתי לאחותי וחשפתי אליה שיניים. לפעמים נהניתי להתגרות בה סתם כדי לראות את המבט המבוהל שלה. עכשיו זה בהחלט פעל. בהיתי בדניאל בגבות מורמות בזמן שהם הסתודדו במשך כמה רגעים. היה נראה כמו הזוג המושלם מתווכח על משהו, ואז דניאל נכנע והרים את ידיו גבוה באוויר. "דבר אחרון," הוא סובב את גופו לעברי. "יש לך שיעור מוקדם מחר. את צריכה שאני אבוא לאסוף אותך?" את צריכה שאני אבוא לאסוף אותך היה שקול האם יש צורך שאני אבוא לגרור אותך לשיעור. נדתי בראשי בחוזקה, עדיין כועסת עליו. "אני אבוא בכל מקרה," הוא חשף את שיניו בחיוך רחב ונישק את אחותי בעודו יוצא מהדלת האחורית בדילוגים. ניחשתי שגם הוא לא טורח לזכור את הסיסמאות המתחלפות.