פרק שלישי?

של במה מאולתרת? כן. אבל זה האחרון שיש ואני לא עומדת להמשיך אותו לא משנה כמה ארצה, אז באסה לי ובאסה למי שקורא ואוהב :(

פרק שלישי – "יום שישי"

גיא בהחלט לא ציפה לדפיקה על דלת ביתו בשעה שתים עשרה בלילה. רק לפני פחות משעה הוא עזב את ביתו של מיכאל ועכשיו מה?
הוא הסיר מעליו את השמיכה החמימה והתקדם תוך פיהוק אל הדלת. "מי זה?" שאל לפני שפתח. הוא לא עומד לפתוח לאיזה קבצן שהחליט לעלות עד הנה באמצע הלילה. עד כמה שאכפת לו מהם, הוא רצה לישון באותו רגע. הוא היה עייף, נרגש, קצת כעוס על התגובה של מיכאל והכל ובעיקר היה לו קר. הוא רק רצה לחזור להתחפר מתחת לפוך היפה שלו וללכת לישון.
"מיכאל." נשמע קולו של הילד מעברה השני של דלת האלומיניום.
הא? מה הוא עושה פה? הוא לא אמור להיות כבר בחלום השלישי או משהו?
גיא סובב את המפתח בחור המנעול ופתח לו את הדלת. "מה… אתה עושה פה?" שאל בבלבול, לא מפספס את העובדה שמיכאל החזיק בידו שקית קטנה עם בגדים ואת תיק הצד האפור המוזר הזה שנסחב איתו כל פעם לבית ספר.
מיכאל הישיר אליו מבט עייף ורציני. "אני ישן אצלך היום." קבע ועקף אותו בכניסה לביתו. "מצידי אני יכול לישון גם על הספה אם זה מפריע לך," הוסיף והתיישב על כורסאת העור הכפולה.
"אההה או… קי?" לגיא לא היה שמץ של מושג איך להגיב לזה, ולא נראה כאילו מיכאל שש לספר לו, אז הוא החליט פשוט לא לשאול. "אני יכול לסדר לך מזרון בחדר שלי. דרך אגב, למה אתה עם תיק בית ספר?" שאל בבלבול.
"אה. באמת?" מיכאל התרומם מתנוחת השכיבה שהספיק להתמקם בה וחייך אליו בהכרת תודה. "וכי יש בית ספר, אני צריך את הדברים שלי כדי להיות בבית ספר."
"מחר יום שישי," גיא ציין בפניו ובלי לחכות לתשובה מיהר לממ"ד להוציא ממנו את המזרן הספוגי ולהציע אותו. אחרי שסיים חזר לסלון לקרוא למיכאל, אך קלט שהוא כבר נרדם. "הילד הזה…" הו לא, הוא לא סידר את כל זה לשווא. "קום." ניער את כתפו בגסות עד שמיכאל פקח את עיניו לחריצים קטנטנים.
"הא? מה?" לקחו לו כמה רגעים להתאפס על עצמו, ואז הוא קם במהירות ושירך את רגליו בעקבות גיא אל חדרו. גיא בקושי הספיק לכבות את האור וכבר שמע את נשימותיו הסדירות של מיכאל מתחת לשמיכת הצמר שהביא לו.
הוא בכלל הפנים את מה שאמר לו?

מיכאל התפלא לגלות שהתעורר לא על המיטה שלו, אלא על מזרן במקום לא מוכר. הוא לא נחטף או משהו באמצע הלילה… נכון? נבהל לרגע, ואז נזכר במאורעות האתמול.
הו, הוא ישן אצל גיא. הוא בהחלט לא ציפה מעצמו לעשות את זה, אבל הבית שלו הגיע לשיא.
מיכאל תר אחר השעון בחדרו של גיא, וכשמצא אותו גילה שהשעה שש בבוקר. לא רע… יש לו עשר דקות להתארגן ואז יוכל לצאת, למרות ש… הוא בבית של גיא עכשיו, לא בביתו. כאן אין בעיות, מיכאל שכנע את עצמו וחזר לישון.
"קום. קום. קום. קום. קום." מישהו סטר לו בקצב קבוע. "קום כבר יא עצלן. קום. קום. קום." כמו מנטרה.
"אני קם!" למיכאל נמאס והוא הזדקף על המזרן. "מה השעה?" שאל. קרני השמש הסתננו מבעד לתריסים ופגעו בעיניו. השעה בטח היתה מאוחרת, כי מיכאל לא הצליח לזכור את הפעם האחרונה שהרגיש אור כזה בוהק בבוקר.
"שבע ורבע." גיא השיב לו בקלילות. "זה יכל היה להיות שבע אם לא היית ישן חזק כל כך."
שבע… ורבע. רגע מה?! השעה היתה שבע ורבע? הוא ישן עוד כל כך הרבה זמן? מיכאל היה המום מעצמו.
"קם… אני קם. אני קם." הוא לא ידע למה חזר על זה פעמיים. אולי בעיות של אנשים עייפים, והוא היה עייף. גיא הוציא אותו בכוח מחלום שמיימי.
"יש לך עשרים דקות להתארגן ואז יוצאים." הודיע לו גיא ומיכאל ראה אותו פונה ימינה מחדרו ונכנס לחדרון אחר שניחש שהיה חדר הרחצה.
מיכאל שלף את בגדיו מהשקית והתלבש במהירות, סידר את שיערו ואחרי שבהה בעצמו במשך כמה שניות ארוכות במראה החליט שהוא נראה ממש בסדר, יצא מחדרו של גיא אל הסלון. הוא היה בכיוון הנגדי מהמקלחת ובאור מיכאל ראה מטבח קטן ממש מימין לדלת הכניסה.
הוא גיחך בליבו. הבית של גיא נראה בדיוק כמו שלו רק הפוך.
גיא הגיע אחרי כמה שניות וסימן לו להתיישב לצד השולחן. "או שאתה לא נוטה לאכול בבוקר ואז… פשוט שב פה ותבהה בקירות או משהו."
מיכאל באמת לא נטה לאכול בבוקר, אך לא כי לא רצה. הרצון שלו להסתלק מביתו כמה שיותר מהר פשוט גבר על כל דבר אחר, בין אם רעב, הגיינה או מערכת שעות נורמלית.
"אני… אני אוכל, נראה לי. מה יש?" שאל בהיסוס. הוא ידע שאצלו תמיד יש קורנפלקס, אולם לא היה בטוח מה אוכלים בבתים אחרים.
"יש כריות, סינימינס וקורנפלקס רגיל, או שאתה מעדיף להכין לעצמך חביתה?" גיא קרא לעברו מהמטבח וכבר שלף לעצמו קופסת כריות, קערה וכפית.
"אני אקח גם כריות. ואגב, זה סינימיניס."
"אוקי!" גיא חייך אליו. "אתה יכול רק לבוא לעזור לי לפני שאני מפרק את הבית?" ביקש בצחוק ומיכאל מיד קם ולקח ממנו את האריזה הענקית ואת קרטון החלב.
אז, כריות היו דבר טעים למדי, מסתבר. גיא נראה מאוד מופתע כשקלט את מיכאל מתענג על כל ביס ושאל אותו אם מעולם לא אכל את זה לפני. מיכאל צילם את פרצופו מוכה התדהמה כשענה בחיוב. הוא לעולם לא יתן לעצמו לשכוח את זה. החלב כמעט יצא לו מהנחיריים מרוב מאמץ לא לפרוץ בצחוק.
"תסלח לי באמת שאני מופתע. מי, בשם כל הלא יודע מה, לא אכל כריות בחייו?" הוא נראה כאילו הוא עמד לבכות מאכזבה מצד אחד, ואבסורדיות מצד שני.
"גיא, אני עוד כמה דקות יוצאת." קול נשי נשמע מאחוריהם ומיכאל הסתובב בסקרנות. הוא גילה אישה, בסביבות העשור הרביעי לחייה, יושבת על אחת הכורסאות ושורכת את מגפיה. כשסיימה ונעמדה הוא נפעם מהגובה שלה, למרות שחלקו היה של העקבים, אבל היא עדיין היתה גבוהה. "צריכים הסעה?" שאלה בחביבות וחייכה אל מיכאל שהחזיר לה חיוך אוטומטית.
זו בטח אמא שלו, ניחש. "כן. נשמח, נכון מיכאל?" גיא קיפץ בחדות מכיסאו ופינה את כליהם. "מיכאל רק ישים רגע את הדברים בבית שלו ונרד."
אחרי שאמו של גיא יצאה, מיכאל יצא וזרק את השקית עם הבגדים בפתח ביתו הריק ואז ירד יחד עם גיא לחניון של הבניין. "מכונית יפה," העיר כשנכנסו לתוך רכב בצבע אדום בוהק.
הנסיעה לבית ספרם לא ארכה יותר מדי זמן, הרבה פחות זמן משלקח לאוטובוס. בקושי חמש דקות, הוא הבין בהצצה חטופה בשעונו. אמו של גיא הורידה אותם ממש בשערי הכניסה והם יצאו מהמכונית. גיא חיבק אותה ומיכאל הודה לה בנימוס על ההסעה.
"שלא תבין לא נכון, זה שלא שאלתי אותך אתמול מה הקטע של ההופעה הפתאומית לא אומר שאני אבליג לך על זה," ציין גיא כשעלו במדרגות לכיתתם. "אתה לא יכול לבוא סתם ככה באמצע הלילה ולהודיע שאתה ישן אצלי." הוא באמת נשמע קצת קצר רוח, הבין מיכאל.
"מצטער. לא יקרה שוב." חייך אליו בהתנצלות והם המשיכו ללכת בשתיקה עד שהגיעו לכיתתם.
והנה הגיעה לה נועה. "איך היה לישון אצל חבר בפעם הראשונה זה… כל חייך?" זה היה הדבר הראשון ששאלה. מיכאל לא הבין למה היא שם. כאילו, שלוש יחידות לא אמורים להיות שבוזים בבית או משהו?
איך היא ידעה? הוא נאנח בייאוש. "לא סוף העולם, תודה רבה לך ומי סיפר לך?"
"אף אחד, זו פשוט הפעם הראשונה בחיי שאני רואה אותך מגיע לכיתה בשעה סבירה," ענתה בקלילות הרגילה שלה וחזרה לשרבט קווים במחברתה. היא ידעה שאלה תגבורים, נכון? לא משנה עד כמה גרוע המצב שלו יהיה הוא לא יקדים לתגבורים.
"מה היום?" שאל בהתעניינות ופזל לעבר הדפים המשובצים. "ולמה את כאן?"
נועה הביטה בו לרגע, ואז סגרה את מחברתה בטריקה. "סוד. אה, ואני מנסה לעלות לארבע, אז החלטתי להצטרף אליכם."
מיכאל צחקק לעצמו במבוכה. אז זה אחד מאלה, הא? הוא ניסה לא להסתקרן יתר על המידה. עיניים כחולות כמו שלה יכולות להרוג אנשים במבט, או לפחות לגרום להם לפחד כל כך שהם לעולם לא יתקרבו אליה שוב. מיכאל ממש לא רצה לקבל מבט כזה ממנה. אחר כך עבר לחשוב על הנושא השני, למה לנועה לרצות לעלות לארבע. נראה שטוב לה למדי בשלוש.
הצלצול נשמע והכריז על תחילת יום הלימודים או ליתר דיוק, תחילת התגבורים הארורים. לרוע מזלו של מיכאל, המורים של כל קבוצות המתמטיקה החליטו לעשות תגבורים באותו יום, אז הכל היה מלא. הוא קיווה שזה יגמר מהר והוא יוכל לחזור כבר הביתה.
ואז הוא קלט את המחשבה ההזויה שעברה לו בראש.
הוא לא רצה להגיע הביתה. הוא רצה להגיע לקניון ולסייר שם עד שעת הסגירה ואז למצוא מקום אחר להיות בו. לא אצל גיא כמובן, הוא לא יכל להפיל את עצמו עליו יומיים ברצף.

"בקיצור," גיא הצליח לתפוס סוף סוף את מיכאל באחת ההפסקות, האחרונה לפני שהסיוט נגמר. זה נראה כאילו הוא מתחמק ממנו ולא היה לו שמץ של מושג למה. טוב, אולי קצת מושג, אבל הוא החליט להתעלם. "אנחנו מופיעים, בסוף השבוע. אין לברוח, ואתה חייב לי על הלילה ההזוי הזה." מיכאל לא עמד להתחמק מזה. הוא עומד לשיר שם וגיא יעשה הכל כדי שזה יקרה.
"בסדר, אבל בתנאי אחד." מיכאל זקר לעברו אצבע קשיחה שגרמה לגיא להירתע קצת אחורנית.
"מה התנאי?" שאל בקוצר רוח. הילד הזה לא יאמן.
"אה. התנאי? אני אציב אותו בערב ההופעה, כדי שלא תהיה לך אפשרות לתכנן תכנית מתחכמת שתוריד אותי מזה." החיוך הזחוח הזה… גיא לא סבל אותו.
"תוריד את ההבעה הזאת מהפרצוף שלך." גיא נעץ בו מבט זועף והלך.
זו היתה השעה האחרונה, למזלו הרב. כל מה שרצה היה בסך הכל להגיע לביתו, להיכנס להתקלח וללכת לישון, אבל כמובן שזה לא יקרה. יש לו שיעורי בית, ועבודות, וטריליון מבחנים ללמוד אליהם. נוסף על הכל, הוא יצטרך לחזור באוטובוס כי שני ההורים שלו לא בבית.
לפחות היום הזה קצר… זה כנראה אמר שהוא ילך לישון בחצות ולא אחרי, בתקווה ששלמה לא יחליט לתת עוד עבודות לקראת הבגרות. תקוות שווא, אבל גיא דגל באופטימיות.
"יום שישי זה דיכאון," פיזם לעצמו בדרכו אל השערים ובלי לשים לב נתקל בגבו של מישהו. "סליחה…" מלמל והתחמק באלגנטיות. במזל רב זה לא היה איזה ערס מסכן שרק חיפש משהו שירים לו את הסעיף והוא צלח את דרכו בריא ושלם.
טוב, אז אולי הוא תכנן לסיים את כל שיעורי הבית שלו וללכת לישון, אבל כמובן שהמציאות זורקת לך כרית על הפרצוף. מילולית. היא פשוט עפה עליו מהאוויר כשפתח את הדלת. "אם זה מה שהעולם רוצה… מי אני שאתנגד?" שאל את עצמו ועקף את רוני בדרכו לחדרו ולישון. השעה בכלל לא הייתה רק שתיים עשרה בצהריים ולגיא בכלל לא היו שמונים אלף מטלות ועבודות ושיעורי בית למיניהם.
כשהתעורר היה חושך, והוא קפא. גיא הביט לרגע בשעון הקיר הבוהק וקלט שהשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. "אני ישן הרבה…" אמר לעצמו בגרון יבש ודידה ממיטתו למטבח ומילא לעצמו כוס מים. "איך אני אמור לחזור לישון עכשיו?" שאל את עצמו בעצב.
מסתבר שבקלי קלות. בפעם השניה שהתעורר היה זה השעון המעורר וצעקת אמו שהעירו אותו. "גיא, קום! שבע וחצי כבר!" הוא שמע אותה מהמטבח וקפץ בבהלה, ער לגמרי. "אני חייבת לצאת, אז קח אוטובוס היום."
השעון הודיע לו שאמא שלו לא מגזימה כמו כל הזמן ושאם הוא לא יתארגן במהירות הוא יאחר. יאחר לאן? לאן באמת הוא יאחר? זה היה יום שבת.
"לאן את הולכת?" שאל את אמו כששירך את רגליו אל המטבח. "לא ידעתי שאת עובדת בשבההת." נסיון הדיבור תוך כדי פיהוק לא צלח.
היא חייכה אליו מהשיש. "אני נפגשת עם כמה חברות. אני לא חושבת שאחזור לפני ארבע, אז אם אתה צריך להגיע לאיזה מקום קח אוטובוס," אמרה ומיהרה לצאת מהדירה.

מיכאל קם לצעקה בצעקה.
הא? הוא לא הבין את זה. הוא בכלל לא הצליח להבין את זה. מישהו שם צעק, והוא קם צועק. משהו עבר על המוח שלו באותו רגע. זה היה סיוט או שמישהו בבית הזה באמת צעק?
הוא קם וגרר את עצמו לחדר של אחיו. השעה היתה בקושי תשע בבוקר וזה היה יום שבת.
למה, לכל הרוחות, הוא קם בתשע ביום שבת? אחרי השבוע ההזוי שעבר עליו הוא ציפה לישון לפחות חצי יום כשאין לו בית ספר על הראש.
החדר של אחיו הקטנים היה שקט. שקט מדי. הם לא אמורים כבר להתחיל להרביץ אחד לשניה בשעה הזאת? תהה לעצמו בבלבול ופתח בזהירות את הדלת.
לא. שניהם ישנו כמו בולי עץ אחרי שריפה. מתים. לא באמת מתים, אבל הם פשוט לא זזו. מיכאל שמע רק את הנחירות השקטות של אביב מהמיטה התחתונה. הוא הסתובב בדממה וסגר אחריו את הדלת בשקט מופתי.
אם הם ישנים, מי הוא שיעיר אותם…
אבל, אם הם ישנים, מאיפה הצעקה הזאת הגיעה? אולי היא בכלל מאחת הדירות השכנות והוא סתם שמע אותה כי יש רק קיר מפריד. מיכאל לא הכחיש בתוך עצמו, הוא התחיל טיפה להתערער. הכל דמם פשוט.
בית ריק, כי הורים באיזו מדינה שהוא לא זכר, אחים ישנים, הכל כבוי. הוא החליט לאכול, אוכל תמיד עזר במשהו, ואז גילה שהארון כמעט ריק. כל מה שנותר היו כמה פריכיות יבשות ו… כריות.
ממתי יש להם כריות בבית? מוזר, אבל מי הוא שיתלונן.
מיכאל לקח לעצמו קערה וחלב ושפך כמות נכבדת של הדגנים-לא-דגנים יחד עם לא מעט חלב וכפית קטנה לסיום. 'עיניים גדולות' זה ביטוי חלש לתאר את זה. אחרי שיצא מהלהט הרגעי הזה, מיכאל בהה כמה דקות בקערה ותהה מאיפה הוא אמור להתחיל לאכול. בסופו של דבר הוא פשוט אכל. הכל. הבטן שלא לא התנגדה.
עכשיו מה יש לו לעשות? הוא יצא לקניון. הקניון היה מקום דיי מדהים.
מיכאל בדק שיש מספיק מצרכים במקרר לאחים שלו לארוחת צהריים, כי היה משוכנע לחלוטין שלא יחזור עד הערב, והם ידעו לבשל הרבה יותר טוב ממנו, אז זו לא היתה דאגה. הוא ראה שהוא מלא לגמרי וחייך לעצמו. אין דאגות סופר להיום.
הוא חזר לחדרו והתארגן במהירות שיא, לקח תיק עם ארנק ובקבוק מים ויצא לדרכו. הוא התלבט אם לנעול את הדלת או לא, ואחרי כמה שניות החליט שלא. מקסימום יבוא איזה גנב וירוקן להם את הבית, לא סיפור.
כשחיכה למעלית הוא שמע קולות מכיוון הדירה של גיא, אך לא התעמק בהם יותר מדי.
עוד סיבה שיום שבת הוא יום מבורך – אין גיא על הראש.
הצחיק אותו לחשוב על זה כשהוא מכיר אותו שבוע בקושי, אבל מיכאל נאלץ להודות בינו לבין עצמו שזה נכון לגמרי. הוא לא תכנן להזמין אותו להצטרף אליו, אולם כשהמחשבה הזאת עברה בראשו הוא שקל להזמין את נועה. אולי היא תראה להצטרף.
מיכאל פתח את הנוקיה היפה שלו וחיפש את נועה באנשים קשר.
'היי, אני הולך היום לקניון, רוצה להצטרף?' סימס וחיכה לתשובה שכמובן, הגיעה אחרי שניה וחצי.
'לא היום, אני לומדת למתמטיקה. איך אתם שורדים את הדברים האלה תסביר לי?!' היא ענתה, ומהסיומת הלא רגילה מיכאל ניחש שהיא ערה כבר כמה שעות. הוא שלח לה חיוך וזה לסימן שאלה חזרה ממנה. אה, זה כנראה היה סמיילי. הפלאפון של מיכאל לא תמך בסמיילים, ונועה לא טרחה לזכור את זה, אז חצי מההודעות אצלנו ממנה היו סימני שאלה.
רק כשכבר היה חצי מטר מהדלתות האלה שכל פעם מחדש מישהו נתקע בו כשעבר דרכן, מיכאל נזכר שיש תחנת רכבת במרחק שתי דקות הליכה משם. הוא התגעגע לרכבת, לא משנה איזו. הוא יכל לנסוע גם עד כרמיאל באותו רגע, אבל החליט לעצור בפרדס חנה. היו לו שם כמה חברים שמזמן לא ראה.
שיחת קצרה עם חבר ישן ונקבע מפגש של חבורה ישנה וחביבה מהבית הקודם. היא כללה ם כמה געירות על איך לעזאזל הוא הצליח לשמור על הבלטה (הוא האמין שהכוונה היתה לנוקיה) במשך שמונה שנים והיא עדיין מתפקדת, אבל זה הלך חלק בסך הכל.
חוץ מהעובדה המאוד חשובה שלא היתה לו רכבת. לא אחת ישירה לפחות. הוא החליט בלב כבד לקחת אחת לבנימינה וממנה אוטובוס לאן שזכר שהיה מקום המפגש הקבוע שלהם בעבר. במזל הייתה תחנה ממש ליד.
אבל מיכאל שנא אוטובוסים. בתוך העיר שלו זה עוד היה נחמד, כי התחבורה היתה נגישה למדי, אבל שם? הו לא. ממש לא. אז במחשבה נוספת, הוא שינה את המסלול לזאת עם ההחלפה ושכנע את עצמו שזה לא עד כדי כך נורא.

וגיא למד. כל היום. כל. היום. הארור. הוא למד. אחרי שרוני החליטה לצרוח על הטלוויזיה ששוב לא עבדה מאף סיבה נראית לעין הוא החליט לעשות את זה בחוץ.
אז הוא ירד לפארק ופשוט חרש על מתמטיקה, ספרות, היסטוריה, אזרחות וכל מקצוע העולם על הדעת במשך שעות. מה זה לקום בשבע וחצי וללמוד רצוץ עד תשע וחצי? ואז הפסקה של חצי שעה ואז שוב ללמוד. לא רציני.
לא רציני עד שקלט דמות גבוהה ושפופה יוצאת מהבניין עם תיק קטן וזהו. גיא זיהה אותו מיד כמיכאל. הוא תהה לעצמו לאן יש לו לצאת בשעה כזאת ופתח את פיו לקרוא לו.
במבט שני, מיכאל נראה דיי קצר רוח וכמעט רץ לתחנה, אז גיא החליט להניח לו לנפשו באותו רגע. רק אחרי שכבר נעלם עם האוטובוס הוא התחרט על זה לגמרי. לפחות השעה היתה כמעט תשע וחצי. כמעט הפסקה. הוא פתר עוד תרגיל סבל אחד במתמטיקה ונשכב על הדשא באפיסת כוחות.
והזמן עבר לאט, תרגיל ועד תרגיל ועוד תרגיל. מצד אחד גיא היה ממש גאה בעצמו שהצליח לשבת ככה במשך חמש שעות ואשכרה ללמוד, אבל מצב שני הוא לא הפסיק לחשוב על לאן מיכאל נסע.
אם זה היה לקניון, למה הוא לא הזמין אותו? כלומר, גיא היה מסרב, כי אם הוא מחליט ללמוד סוף סוף למשהו, הוא לא ייכנע לקניון, אבל מיכאל יכל לפחות לנסות. הם חברים, לא? חברים מזמינים אחד את השני לבוא איתם לקניון. מיקה ורואי תמיד הזמינו אותו להצטרף אליהם.
רגע… יכול להיות שמיכאל לא ראה אותו כחבר בכלל? בכלל בכלל לא?
גיא רצה לצרוח. הילד הזה. אם הוא יגלה שבאמת נסע לקניון, הוא ימרר את חייו. הוא החליט שבעוד שעתיים, כשיימאס לו, הוא יתפוס אותו שניה לפני שהוא נכנס לבניין וישאל אותו לאן הלך.
אבל עברו שלוש שעות, ומיכאל עדיין לא חזר. גיא חזר בסופו של דבר לביתו, כי מי יכול לחכות לבן אדם במשך שלוש שעות? וגם נרדם בשלב מסוים.
בבוקר הוא החליט שישאל אותו בבית הספר.
"הוא מה???" קרא בחרדה ובהה בנועה כאילו נפלה מהירח וגרם לכמה מבטים מהססים להישלח לעברו.
"לא מגיע היום," היא חזרה על עצמה ברוגע. "מה כל כך אכפת לך, בכל מקרה?" שאלה בסקרנות ופסקה לרגע מהשרבוט על מחברתה.
"אה. כלום. שום דבר. סתם, תהיתי לעצמי." גיא ברח ממנה בפאניקה והתיישב במקומו. אז מיכאל פשוט… הבריז.
אה. נחמד.