החיים שאחרי

היום האחרון ללמודים, חזרתי מבית הספר עייפה. כרגיל לזמן האחרון, מצפה למצוא את אמא במיטה. להכין ארוחת צהריים לשתינו וללכת לחדר לנוח מעוד יום בחיי. אך לשם שינוי אבא פתח את הדלת, "מה אתה עושה פה?" שאלתי בלי לחשוב.
"זה גם הבית שלי את יודעת" הוא ענה מחייך בעייפות.
ברור שזה הבית שלך, רציתי לענות מיד, הרי הוא רשום על שמך אתה קנית אותו, אבל אין לך מושג מה קורה בו. כשקשה בורחים ואתה המומחה בזה. להתקשר פעם ביום לא גורם לך להיות מעורב. אבל בחרתי לא להגיב ולהמשיך את השיחה (אם אפשר לקרוא לזה כך).
"מה אתה רוצה?" עניתי בקרירות מנסה לחמוק לחדר שלי.
"אלה, אני אבא שלך ואני מצפה שתתנהגי אלי בנימוס גם אם עבר עליך יום קשה" הוא ענה מיד.
כמובן שזה מה שאתה מצפה אבל פעם שאלת מה אני מצפה. המינימום הוא שתהיה בבית ותתנהג כמו אבא שלי ולא תפיל עלי את האחריות ואז אולי אני אתנהג כמו הבת שלך. "אתה צודק אבא, מה שלומך? איך עבר עליך היום? האם יש משהו שאני יכולה לעשות למענך?"
"רואה זה לא כל כך קשה" הוא אמר, ואני גלגלתי עיניים "הכול בסדר, ובאתי להודיע לך שאנחנו עוברים לקריית אונו"
"מה?! למה?! " שאלתי המומה. לזה לא ציפיתי בכלל, וכבר חשבתי שהשנה הזאת לא יכולה להיות גרועה יותר ממה שהיא.
"את יודעת מה המצב של אמא טוב יותר ממני" הוא אמר בעצב, הוא הוביל אותי לסלון התיישב לידי וליטף את השיער המתולתל והסבוך שלי. בשנייה הראשונה רציתי לקום במורת רוח לעלות לחדר ולסגור את הדלת, אבל הייתי זקוקה לביטחון שהוא מעניק לי. לתחושה שאולי נצליח לצאת מהמצב הנורא הזה. לחיות כמו המשפחה שפעם היינו. הייתי צריכה להאמין. "אמא צריכה לעבור לבית החולים תל השומר ואני רוצה שנהיה קרובים אליה" הוא המשיך "האם את מסכימה לעבור? מה את חושבת?"
נשענתי עליו ועניתי "אתה יודע שאמא נמצאת בראש סדר העדיפויות שלי. ואני חושבת שזה צריך להיות ככה גם אצלך." אמרתי בלי לחשוב יותר מדי.
"אני יודע, אני מצטער אני מבטיח להיות יותר בבית"
כמה פעמים הוא אמר את זה בחצי שנה האחרונה "טוב, מצאת בית?"
"כן דירה קטנה, רק לי ולך. אמא כבר תישאר בבית החולים, הרופאים אומרים שזה עדיף, יותר בטוח"
"מתי עוברים?"
"בסוף יולי"