פרק ראשון של סיפור ישן

03/08/2016 516 צפיות 3 תגובות

התאריך 30.12.2999.
היום האחרון בשנה.
מחר סוף העולם.

אני מוצפת בריחות זיעה וסירחון. בתוך חדרון בגודל של חדר כביסה דחוסים לא פחות מ-200 בני אדם. כולם דוחפים, נדחפים, בועטים, טובעים בים האנשים. החמצן בקושי מספק את ריאותיי, מפני שאני צריכה לחלוק אותו עם עוד 199 ריאות.
שני בחורים נאבקים זה בזה על מקום. האחד מנצח והשני נהדף אחורה, נתקל בי ובעוד אנשים. משקפיי נופלים לרצפה ואני שולחת יד להרימם, אך דמות כהת עור נופלת ארצה ודורכת על ידי שמתחתן המשקפיים, ונשמע קול גריסה מחליא. אני נושכת את שפתיי כדי לא לפרוץ בבכי. במקום משקפיים יש שם ערימת זכוכיות ופס של מתכת, והיד שלי חבולה ונעוצים בה רסיסי זכוכית.
אבל אני יודעת מה לעשות. אני שולפת בזהירות רבה כל רסיס וכל שבר מתוך היד, ומיד בסיום אני מלפפת חתיכת בד מחולצתי סביב היד ומהדקת, כדי לחסום את הדם.
ואז אני חושבת על משהו.
כבר חודש שלא הבטתי בעצמי – אני כלואה בחדרון הזה מאז הראשון לחודש. אני מרימה בעדינות את חתיכת הזכוכית הגדולה והחלקה ביותר ומביטה בה מזוויות שונות, עד שאני מצליחה לראות במעורפל את בבואתי.
וואו, השתנתי. ולא לטובה. הפנים שלי, שפעם היו בריאים וחלקים, עכשיו רזים וחושפים עצמות לחיים בולטות. השפתיים שלי סדוקות. העיניים מרושתות בנימי דם דקיקים. נעשיתי מכוערת.
אני נאנחת באכזבה וחושבת שזהו, מחר מגיע הסוף לכל זה. נכלאנו כאן מסיבה פשוטה; לגרום לשימור האנושות על אף סוף העולם שהמדענים צפו מחר.
אנחנו מוסתרים במקלטים עמוק מתחת לאדמה, במבנים השמורים והמוגנים ביותר שנבנו מעולם. קבוצת מדענים ופוליטיקאים עם המטרה ה"דגולה" למנוע הכחדת המין האנושי, החליטה לאסוף – או נכון יותר לחטוף – 1000 אנשים מכל איזור בעולם ולכלוא אותם בתוך מבנים צפופים כדי לשמור עליהם בחיים. לנסות לפחות.
אני מבוהלת למחשבה על סוף העולם הצפוי בעוד שעות ספורות. אך עם זאת משלימה עם הגורל. מעולם לא היו לי חיים פשוטים, ואם אוסיף לזה את הכליאה הזאת כבר חודש בלי מזון ראוי למאכל וכמעט בלי מים – אין לי בכלל טעם לחיות. עדיף לי לרחף בגן עדן ולאכול תפוחים. מה יש לי להפסיד?
אפילו לא סיפרו לי במה מדובר. מהו 'סוף העולם' הזה. מה יהיה, הוריקן? מבול? רעידת אדמה? התפוצצות כדור הארץ?! אבל זה פחות מעניין אותי כרגע. שום דבר לא מעניין אותי כרגע, בעצם. כל המחשבות שלי נודדות אל העבר – אבל אני לא חשה מדקרות כאב. אני לא מדוכאת. אין לי מקום בלב להכיל את כל הרגשות שאמורים היו להציף אותי בשעה כזאת.
וזו לא רק אני. אני רואה כיצד התנועה בחדר נחלשת ככל שקרב הרגע, משתרר שקט יחסי, ועשרות עיניים מזדגגות, מבטן נותר תלוי באוויר.
אף אחד לא מרגיש. רק מחשבות מתרוצצות בראשי בלי הרף. אבל אז אני מבחינה בילדה שיושבת בפינת החדר הנגדית, מתייפחת בשקט, רועדת בכל גופה. היא מצמידה אל עצמה את רגליה הקטנות וחובקת אותן בידיה.
הרגשות שלי לא עובדים, אבל בכל זאת אני מרגישה שאני מוכרחה לנחם אותה. היא המסכנה מכולנו – לא שוכחת להרגיש. נשארת תלויה במציאות, על אף שהיא קשה.
אני מפלסת בקושי את דרכי אליה, וכשאני מגיעה אני עוצרת, מהססת. אולי כדאי לתת לה להתאבל לבד? מי אני שאפריע לה להיפרד בלבה מיקיריה?
אבל אני דוחפת את עצמי למציאות. עוד שעות מספר נהיה כולנו שאריות וחתיכות ושרידים של גוף. עדיף למות בלב שמח, עד כמה שניתן.
או… שנינצל. אני מסלקת את המחשבה מראשי אבל ממשיכה להיאחז בתקווה הקלושה.
אני נוגעת בה בעדינות כדי להסב אלי את תשומת לבה, והיא מזנקת ממקומה בבהלה. "די…" היא צועקת ואפילו לא מביטה בי. הדמעות טשטשו את ראייתה לחלוטין. אני אוחזת בידה.
"אל תדאגי…" אני לוחשת ולא עוזבת את ידה.
אט אט ידה מפסיקה לפרפר והיא נרגעת. "מי את?" היא ספק שואלת ספק אומרת.
"קוראים לי מריאן," אני אומרת, ומלטפת את אצבעותיה.
היא שותקת. אני מנסה לפענח את ההבעה שלה.
"איך קוראים לך?" אני מנסה להיות חביבה אליה.
"מריאן," היא ממלמלת, "כמוך."
אני מרימה את גבותיי. בסדר.
השיער שלה הוא שחור כפחם, השערות הארוכות נדבקות לפניה בגלל הדמעות. כשהיא מישירה אליי מבט לראשונה, לבי מחיש את פעימותיו, אני פתאום כן מרגישה. המבט שלה הזכיר לי משהו. את החיים, את החופש. את העולם לפני שנה ושנתיים. העיניים שלה גדולות וירוקות, כמו דשא טרי, והאף שלה קטן וארוך. אני רואה שהיא יפהפיה, מבעד למסך הדמעות. למרות פניה הסמוקים מבכי.


תגובות (3)

נורא נורא אהבתי!
אני אשמח אם תירשמי לי דמות להרשמה! ^~^

03/08/2016 14:31

מה? לא הבנתי.
זה הפרק היחיד?
למה?

אהבתי.
אשמח להמשך בקרוב, תודה, אומי

03/08/2016 20:37

זה הפרק היחיד, לפחות לבינתיים, כי אין מוזה/חשק לכתוב/איך שתקראו לזה… שמחה שאהבתם:)

03/08/2016 21:10
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך