פרק ראשון: פגישה עם המוות בבטן האדמה

אדם נפל כבר דקות ארוכות. כאשר נכנס אל הבור חשב לעצמו שהוא כבר רואה את תחתיתו, אולם ככל הנראה שעת הדמדומים ערערה את שיפוט דעתו, או שהחיפזון בו נאלץ לבחור לעצמו מכסה גרם לחוסר ערעור בבחירה המפוקפקת – אולם כעט, כשהיה לו זמן לחשוב, הבין שכל אלו לא ממש מצדיקים את הקפיצה הישר אל בור חסר תחתית, חשוך בעל צחנה נוראית שאוויר צח בו הוא משאלת לב בלבד.

למרות כל המחשבות שרצו במוחו של אדם, למשל השאלה מדוע אותו אדם רדף אחריו ומדוע דאג לחסות את פניו ביתר הקפדה למרות שבכל מקרה לא יכל איש להבחין בפניו, השאלה האמתית הייתה מה מחכה לו למטה, שאלה שדאג להזכיר לעצמו שוב ושוב שכנראה לא תתריד אותו כי ימות ברגע שיגע בקרקע. אף על פי שקול ההגיון היה מסכים לחלוטין עם אדם, שהיה אדם שפעל מתיבו על פי ההגיון, במקרה הזה הוא שגע.

חלקיק שניה הפריד בינו ובין הפגיעה הקטלנית בקרקע, המרחק היה קטן כל כך עד שריח האדמה העכורה הגיע לעפעפיו של אדם ללא כל קושי. ולמרות המרחק הזה, משום מה כח כלשהו מנע ממנו לפגוע במהירות מסחררת בקרקע אלא להישאר מעליה – כח כלשהו הציל את חיו. אדם לא יכל להסביר מה היה הכח הזה, אולם הוא חש כאילו נפל כרגע על כרית בלתי נראית שדחפה אותו מעלה, אולם גם למעלה הייתה כרית שמחצה אותו כך שישאר בדיוק באותה הנקודה. לאחר שנעצר באופן מוחלט, אחיזתו של הכח השתחררה מאדם והוא נפל על האדמה. למרות אי הנעימות של הנפילה, היא לא הייתה קטלנית.

אדם נעמד על רגליו וניער את האבק והעפר מבגדיו, הוא לא ראה דבר מאחר ועייניו היו מלאות בעפר אותו אספו מהקרקע, לכן החליט לשפשף את עייניו – צעד שאינו חכם במיוחד בהתחשב בכך שידיו היו מלאות עפר עוד יותר. אדם נלחץ, הוא חשב שהיה אמור למות מהנפילה ולא הבין מה ומדוע הציל אותו, הוא עמד במקום שנמצא במרחק עצום (לפחות כך הצליח לאמוד) מפני הארץ וכעט, כעט הוא אפילו לא מסוגל לראות היכן הוא נמצא. הוא ניסה לאמץ את שאר חושיו כדי להבין היכן נמצא – הוא לא שמע שום קול, דממה מוחלטת שררה במקום בו היה, אולם לאחר זמן מה הפרו אותה להקת ציפורים טורפות שחגו מעליו.

ריח של ריקבון גרם לאדם כמעט להיחנק והוא הרגיש איך האוויר המצחין נכנס אל ריאותיו, ממלא אותן ברעלו, ויוצא מהן לאחר שסיים את המלאכה. אדם, שממילא לא ניכן באומץ רב, החל להיכנס ללחץ. לבו פעם בחוזקה עד כדי כך שיחל לחוש את פעימותיו בכל חלקיק בגופו, רגליו רעדו עד שלא הצליח להרגיש אותן. לפתע שמע קול לחש מין האפלה:

"מי זה?", היה זה קול צעיר שככל הנראה נמצא רק בחיתולי גיל ההתבגרות שלו.

"זה לא ברור לך? רק הם יכולים לעבור דרך השער!", ענה לו קול מבוגר יותר, יתכן והיה זה אביו, אולם אדם לא יכל יותר מאשר לשער את זה.

"אז מה אנחנו אמורים לעשות אתו?", שאל קול הצעיר.

"להרוג אותו כמובן, מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות אתו?",נענה הקול הבוגר.

"להרוג אותי?! לא! בבקשה לא!" קרא אדם לעבר המקום שבו חשב שהם עומדים. "אתם לא מי שאתם חושבים שאני, אני בסך הכל נער רגיל מלונדון. ברחתי מהבית להייד פארק ושם מישהו התחיל לרדוף אחריי, ברחתי וקפצתי לתוך הבור שניה לפני שהוא תפס אותי", אמר בקול מפוחד בעודו מנסה ללא הצלחה להחזיר לעצמו את הראיה.

"ואתה באמת חושב שהשטויות שלך יעבדו עלינו? אתה באמת חושב שאנחנו כל כך מתומטמים? זה נכון מה שאומרים, באמת הפכתם יהירים מדי", אמר הקול הבוגר בהחלטיות רבה.

"אבל אבא, מה אם הוא צודק? מה אם הוא באמת איזה סתם נער מלונדון שנפל בטעות לבור ההיפוך מבלי שהוא בכלל ידע לאן הוא נכנס?"

"אני לא מאמין שיש בנאדם מספיק מטומטם בשביל לקפוץ לבור בלי תחתית אם הוא לא יודע מה הוא עושה", אמר האדם בנימה מזלזלת וגרם לבנו ולאדם להרגיש מבוכה. אדם רצה להגיד משהו, הוא רצה למחות, הוא לא יכל לסבול את זה שהמשך חיו נחרצים כעט לנגד עייניו אולם הוא אינו חלק בויכוח, אבל המילים לא יצאו מפיו, הוא היה כה מפחוד, כל כך בהלם, עד שבקושי הצליח לעמוד על רגליו הרועדות.

"אבל אבא, מה אם אנחנו טועים? מה אם אנחנו הולכים להרוג רק בגלל חשד אדם חף מפשע רק בגלל חשד? זה מה שהם היו עושים, לא אנחנו!", כנראה שהנער ידע על אילו נקודות ללחוץ כי ברגע שהשווה את שניהם אליהם (מי שהם לא יהיו) הדבר ריכך
את האב מאוד.

"טוב, ניקח אותו אל…", הוא רצה להגיד את שמו אולם מיד חזר בו, "אל אתה יודע מי." אמר.

"אבל אבא, זה לא מסוכן לקחת אותו לשם, הוא יכול לזכור את הדרך או לפגוע בנו שם אם הוא באמת אחד מהם", אמר הנער ולרגע חשב כי יתכן שהאב אכן צודק למרות הכל.

"בקשר לזה, תשאיר את זה לי", אמר האב וחבט עם עצם קשיח במצחו של אדם, אדם התעלף.

"הכל בגללם…", חשב לעצמו אדם, בעודו שכב על בטנו בצורה מאוד לא נוחה כאשר ידיו קשורות בחוזקה מאחורי גבו באמצעות חבל אשר חורך את עורו, הוא ניסה לפקוח את עייניו, ולהפתעתו הן הפסיקו לשרוף, אולם עדיין לא ראה דבר מלבד השק שכיסה את ראשו – מי שקשר אותו לא ריחם עליו כלל, וכעט שיערו הבלונדיני שמסופר בצורת מארינס כתמיד היה מעוך על ראשו, הדבר הפריע לאדם אף יותר מהכאב שחש בידיו.

כרגע כעסו כלפי הוריו היה גדול אף יותר, ברגע ששמע כי אביו רוצה לשלוח אותו לפנימייה הוא נמלא זעם גדול כל כך עד שהחליט לעזוב את הבית מיד, וכל הנסיונות של אביו לשכנעו להישאר לא גרמו לו לשנות את דעתו – "או שאתה שוכח מהרעיון של הפנימייה או שלא תראה אותי יותר", פסק אדם נחרצות בפני אביו, וכאשר האחרון ניסה לשכנע אותו להקשיב אדם פשוט ברח.

אף על פי שכאמור היה אדם הגיוני מאוד, לא יכל לשאת את רצונו של אביו להיפתר ממנו, איזה מין אב אינו רוצה את בנו בחיקו? ולא אוכל להגיד שהמשפחה נקלאה לקשיים כלכליים, נהפוך הוא, היא הייתה אחת המכולכלות בכל לונדון, המלכה ביקרה בבית הוריו פעמים רבות ונכדיה היו לאדם כידידים, למרות זאת אדם לא יכל לסבול את ההתנשאות המתמדת שהרגיש כשבילה איתם זמן רב, כמובן שתמיד זכר להישאר מנומס, אולם לעולם לא ניסה להתקרב אליהם יותר מדי. וכמובן שהם לא מיהרו לדבר עם פשוט עם.

בכל מקרה, לאחר שכעסו על אביו החל לשכוח, ולאחר שדיקלם שלוש פעמים תמימות את כל עוצר המילים הרדוד שידע (והיה הרבה ממנו), החליט להתרכז בבעיה שנמצא בה – הוא קשור, חסר יכולת לראות, בעולם שנמצא במרחק עצום (לפי אומדנו) מפני כדור הארץ, וגרוע מכל – הוא לבד. אם יש דבר שממנו פחד אדם יותר מכל, שכאמור לא היה האדם האמיץ ביותר, הוא להיות לבד – מבחינתו השוטתות בהייד פארק בלילה הייתה לא פחותה מאשר ריקוד טנגו עם הפחד, אולם היה זה המקום היחיד שזרועו של אביו לא הייתה משגת אליו.

הוא כמובן כלל לא תכנן לעזוב את ביתו אלא יותר לגרום לאביו לשנות את דעתו בנוגע לפנימייה – הוא מאוד פחד כבר כאשר אביו העלה את הרעיון לראשונה, הוא פחד שייאלץ להיות לגמרי לבד במקום רחוק בלי שהוריו יגוננו עליו, למרות זאת הוא עדיין הבין, בדיעבד כמובן, שבריחה הייתה מעשה טיפשי ואף גרוע מכך, לא הגיוני. קול קטע את חוט מחשבתו של אדם, היה זה קול שעוד לא שמע אותו;

"אז זה נכון מה שאומרים, תפסו אותו", אמר הקול בעצב כה גדול עד שאפילו לאדם נראה היה כאילו ההמשך בחיים מיותר לאחר דבריו של האדם. אדם החל לעבד את הנתונים שהיו לרשותו, הדממה ששררה לאחר דברי האיש הייתה כה עזה עד שנדמה היה לאדם שהוא לבד בעולם, הדבר עזר לו להתרכז – הוא נפל במשך זמן רב בתוך בור עד שהגיע לתחתית אולם לא מת – משהו מנע ממנו לפגוע ברצפה, אבל הוא לא הרגיש שדבר נגע בו – ואם כך, איך יתכן שמשהו עצר אותו מהנפילה? רק אפשרות אחת עלתה במוחו של אדם, אפשרות שהייתה כל כך לא הגיונית בעייניו עד שכלל לא טרח לפסול אותה כאשר פסל את שאר האפשרויות – וכעט, כעט היא הייתה האפשרות היחידה שנותרה, למרות שבקלות יכל למצוא אלף ואחת סיבות למה היא אינה הגיונית, נזכר לפתע שמשהו שאביו נהג לומר "בעולם לא הגיוני, כל מה שהגיוני בעולם שלנו לא הגיוני שם וכל מה שלא הגיוני בעולם שלנו, שם הוא ההגיון", תמיד כששמע אדם את אביו ממלמל את המשפט הזה חצי לעצמו חצי לאדם חשב שהוא השתגע, אבל אביו נהג לומר 'שכשיגדל יבין', כעט הוא חשב שהגיע לעולם כזה – לעולם שחוסר ההגיון הוא השולט בו ושכל השגוי בו הוא האמת. לאחר זמן מסוים של שקט הוא שמע קול של דלת נפתחת ומישהו נכנס, בעצם שניים נכנסו, אדם תיאר לעצמו שהיו אלה האנשים שדיברו מחוץ לדלת.

"אני חושב שהוא ער" אמר הקול העצוב לשני.

"אז תפסיק לילל ותעזור לי להרים אותו", אמר קול קשוח ושרוט – ככל הנראה מעישון יתר. מוחו של אדם היה כאילו במסלול מירוץ, מחשבות רבות עברו במוחו, שאלות רבות לגבי כל מה שקורה לו, אולם הוא ניסה לנסח שאלה אחת, כדי לא להיראות הסטרי. הוא נזכר שאביו נפגש רבות עם אדם ששמו ארי, ולפתע חשב שיתכן ואביו קשור לכל העניין הזה- הרי מדוע נהג להזכיר רבות את המשפט לגבי ההגיון, ומדוע רצה לפתע לשלוח את אדם לפנימייה, למרות שני 'הרמזים' האלה הוא עדיין חשב באופן מוחלט שהוא טועה – וזאת הסיבה העיקרית שבגללה הבין שהוא בעצם צודק.

"קו..קוראים…קוראים לך ארי, נכון?" שאל אדם, הוא הפנה את השאלה באוויר בתקווה שמישהו מהסובבים אותו עונה לשם או מכיר מישהו שעונה לשם הזה. לפתע, שני חוטפיו, אשר עד כה החזיקו בכתפיו בחוזקה ודחפו אותו במהירות ובקשיחות רבה אל איזשהו מקום נעצרו, נראה היה כאילו הם מופתעים לחלוטין, לא יודעים מה לומר.

כיסוי הראש הוסר מעייניו של אדם, הפעם ביתר עדינות, והוא הסתנוור מאוד מהאור שלפתע חדר אל עייניו, הוא הצליח לראות בטשטוש רב שני פרצופים ספק אנושיים בוהים בו בשקט מופתי,הוא שיפשף את עייניו ופלט זעקה שבלע אותה במהירות. הוא הבין שאביו היה יותר מצודק באמירתו. הרי היה לו ברור כמובן מאליו שחוטפיו, אשר מדברים אנגלית חסרת מבטא הם אנושיים, למרות זאת, התברר לו שמדובר ביצורים מוזרים שפניהם מעוותות בצורת ריבוע, צבען ירוק מכוסה בעפר, עייניהם היו כעייני עיטים – כאילו הם רואים הכל, אפילו בתוך אדם, גם את מחשבותיו, הכל. אחד מהם היה זקן יותר, נמוך יותר ומקומט יותר, שיערו היה ארוך מאוד ואסוף בצמה אחת ארוכה שנאספה בקפידה, הוא נראה היה מלוכלך למדי, כאילו לא שמע בחייו מקלחת מהי ושניהם הדיפו צחנה בלתי נסבלת, הוא שיער שזה האדם העצוב. השני היה בגובה שני מטרים של שרירים חסונים, שיערו היה קצר ולא מסודר, גם הוא היה מלוכלך מאוד ופניו כאילו יקדו שנאה טהורה, הוא הסתכל על אדם כאילו מסתכל על אויבו המר שכל חיו אומן להרוג, לענות ולעולם לא לעורר רחמים כלפיו.

אדם הסתכל סביבו וראה שהם נמצאים מעל לפני הקרקע, למרות שנפל דקות ארוכות. הוא חשב שמדובר באיזשהו מעשה פלא או קסם, או שפשוט יכול להיות שהוא סתם חולם – לא, זה לא יכול להיות, הוא חשב לעצמו. הרי תמיד כשהוא חולם כבר משהו זה אותו סיוט מתמשך בו הוא רואה יצורים לא אנושיים הורסים איזשהו כפר ומישהו מציל את אדם מהאש שמחריבה הכל. אז כנראה שזה לא חלום, כנראה שמה שקורה פה אכן אמיתי, אבל איך זה יכול להיות?

לפתע הזקן חייך חיוך רחב, ואמר בנימה שנראתה לאדם כמעט לא עצובה בכלל: "אתה בטח אדם, ברוך הבא!" ובאחת שיחרר החבלים שאחזו באדם.

"איך הצלחת לברוח מהרוצח?", הוא שאל בנימה עליזה.

"לברוח ממי?", שאל אדם בעודו מבין שכך הוא כינה את האדם שרדף אחריו.

"הרוצחים, אביך לא סיפר לך עליהם?" שאל בפליאה ומיד ענה לעצמו על השאלה: "בעצם בוודאי שלא, אתה עוד צעיר מדי. הרוצחים הם מפלצות שלא יודעות כל רגש; לא אהבה ולא רחמים, הן לא חושבות ולא מערערות בדברי אדוניהן – הן רק יודעות לרצוח, ובזה יש לציין, הן טובות מאוד, קשה מאוד לברוח מידייהן, הרי מילדות הן מאומנות לרצוח, כאשר רק החזק שורד בעודו אוכל את גוויות חבריו, רק זה ששורד את האימונים הקשים זוכה להיקרא רוצח, כאשר בסופם של האימונים הוא מאבד כל צלם אנוש והופך למפלצת ותו לא."

"רגע, אז מי שרדף אחריי היה אנושי או לא?"

קשה לי לענות על השאלה הזו, הייתי אומר שלא, אולם הוא היה כזה. בסוף תקופת ההכשרה שלהם משתמשים בקסמים חזקים ביותר כדי לרוקן את תודעתם – להפוך אותם לנתינים מוחלטים של אדונם, לכן הם נוהגים לכסות את פניהם העכורות, כדי לא לגרות מהומת יתר בין הפשוטים."

"הפשוטים? אתה מתכוון לאנשים הרגילים כן?"

"נכון מאוד אדם, אביך סיפר לי רבות על חכמתך ילד ואני בטוח שאתה תהיה לו מקור לגאווה, אבל לפטפת נמשיך אחר כך, עכשיו עליך להיפגש עם מפקדנו, הוא ישמח לראות אותך, אבל חשוב מאוד שלא תפגין כל פחד בפניו, אם אתה רוצה לחיות", אם המשימה הייתה קשה עבור אדם גם ככה, עכשיו היא הייתה לא פחות מבלתי אפשרית, להתייצב מול המנהיג של היצורים הזוועתיים האלה, כשהמנהיג יכול להורות להרגו בכל רגע נתון, ועוד לא לפחד?

לפניהם ניצב מקדש גדול, אשר כמעט הסתיר מרוב גובהו את ענני הגשם שהיו בשמיים, הדבר הזכיר לו את השאלה ששאל את עצמו קודם; איך ייתכן שישנן שמיים כל כך נמוך מתחת לאדמה? הרי הדבר הזה כל כך לא הגיוני! חשב לעצמו אדם, וחיוך קל של הבנה ניסה על פניו.

המקדש נבנה בסגנון יווני,עמודים לבנים בוהקים ומעליהם גג בצורת משולש ועליו ציור של מקרה במיתולוגיה היוונית – הדבר היה זכור להרי, הוא ניזכר בכך שבאחד הטיולים עם בית הספר שלו, בית הספר של וסטמיניסטר, שנחשב לאחד מבתי הספר המוערכים בכל אנגליה הם ביקרו במוזיאון הלאומי של בריטניה להסטוריה, ובו היה העתק של מקדש יווני ועליו ציור הקרב עם המיניטאורים, אשר נלחמו כנגד יצורים ירוקים שכעט אדם הבין שדמו מאוד ליצורים שראה כאן, באותו הקרב, כך נזכר כעט היצורים האלה סולקו אל מתחת לאדמה ושם הם שועבדו. אבל בניגוד למקדש במוזיאון, בין העמודים אשר החזיקו את גגו המעוקם של המקדש הזה היו קירות, ובמרכז הייתה דלת בגובה של כעשרה מטרים, עשוייה זהב בוהק ומסנוור.מסביב למקדש הבחין אדם במספר קוטג'ים שנבנו ברישול ומחומרים לא כל כך איכותיים – חלק נבנו מעץ בשילוש אבנים, וחלק היו בקתות קש.

ניתן היה לראות כי היצורים (כך כינה אדם את אלה שדמו לארי) שעברו ברחוב, ולא היו רבים מהם, נראו מוטרדים מסיבה כלשהי וניסו להגיע למקום שאינו מחוץ למבנה יציב במהירות האפשרית. בזמן שאדם ערער בסיבה לחיפזון בו נעו היצורים יצור יצא בריצה מדלתות המקדש, התקרב אל הזקן ואמר: "הוא מוכן לראות את הזר".

"מרגע זה הכל תלוי רק בך אדם, אבל לא יזיק אם תגיד לו שהכרת את ארתור", אדם, מבולבל מתמיד, נמשך על ידי היצור שהגיע מהמקדש חזרה אליו. הוא לא ידע מה עליו לעשות, חשש לחיו ויותר מכל, הבין עד כמה מטומטם היה מצדו לברוח מהבית.

הדלת נפערה לפני אדם והוא נכנס בהליכה איטית אל המבנה, מגייס את כל כוחותיו כדי לחפות על הפחד שהרגיש. אם מבחוץ היה הבניין הזה כפנינה בתוך העולם האפור הזה, הרי שמביפנים היה יפה הרבה יותר. החל במרצפות הנקיות להפליא שאור הנרות השתקף בהן, וכלא בציורים נהדרים שעיתרו את קירות האבן של המקדש. פמוטים מעוצבים עשויי זהב טהור ובוהק נשאו את הנרות שהעירו את המקדש וגרמו לו להיראות לא פחות מאשר משקנם של האלים. כל העשוי בו היה לא פחות ממושלם ומרוב התפעלות אדם כמעט שכח איפה נמצא ומה מצפה לו. במרכז המקדש הוצב כס שלא היה מבייש את המלכה עצמה, ועליו ישב גבר אנושי בשנות השלושים לחיו עם פנים זועפות ולא מרוצות כלל. אדם חשב לעצמו 'איך יכול מישהו להיות לא מרוצה בתוך גן עדן שכזה?', ומיד הבין, שזה המנהיג שעליו ארי סיפר לו, והוא יהיה זה שיחרוץ את גורלו – האם יחיה או ימות.

האיש היה לבוש גלימה שחורה שהייתה עשויה מבד פשטן איכותי ביותר, על ראשו היה מונח כתר ועליו גולגולת זהב, שאר הכתר היה עשוי מעצמות זהב – מראה מבחיל ומדהים באותה הנשימה. הכתר היה מונח על תלתלים שמנוניים למדי, כאילו האדם משך עצמו בשמן מדי יום. ואז הגיע החלק הנעים פחות, פניו – מצד אחד לא היה בהן ולו פרט אחד לא סימטרי, לא מושלם. ומצד שני, הן יקדו שנאה טהורה שכמעט הפחה לאבן את אדם ברגע שראה אותן, הן דמו מאוד לפניו של היצור הגבוה שפגש קודם, אם כי הרוע שיקדו היה גדול בהרבה. עיניו היו מצומצמות כאילו סורק כל מילימטר באדם בקפדנות יתרה. כאשר התקרב אליו אדם הרשה לעצמו להחליף את הבעת הפנים הזועפת לחיוך רחב, שהיה מבחיל הרבה יותר מההבעה הקודמת, עייניו החומות כאילו אמרו לאדם 'חיכיתי לך', או שהן סתם אמרו 'אתה הולך למות, עכשיו!'

"סופסוף אתה כאן, בן אנוש יקר שלי. סופסוף אוכל להחזיר לי את כוחי שנלקח ממני על ידי אחי הצעיר. אל תעלב, כן? זה לא אישי, אבל אני חייב להרוג אותך", אמר ונראה כל כך נלהב עד שאפשר היה לחשוב שהמילה' להרוג' גורמת לו לסיפוק רב מאוד. אדם הרגיש חלחלה באותו הרגע, הוא כאילו שכח לגמרי את מה שארי אמר לו והחל להיכנס ללחץ – לא ידע מה לעשות, הוא עמד שם דומם ופשוט לא יכל להוציא מילה מפיו. כל זה היה יותר מדי בשבילו, עכשיו הוא היה בטוח שכל זה הוא חלום, לא! זה סיוט. אבל עמוק בליבו הבין אדם שכלל לא מדובר בחלום וגם לא בסיוט, אלא במציעות מרה. לא הגיונית, טיפשית ובדיונית לגמרי. אך עם זאת, מציאות.

"ל…להרוג אותי? למה?" שאל אדם בסופו של דבר לאחר שנרגע מעט.

"אתה אולי לא יודע אדם, אבל אתה אחד האנשים החזקים ביותר שנולדו במאות השנים האחרונות על פני כדור הארץ, עם הכח הטמון בכך אני אוכל ליצור נשק עוצמתי כל כך עד ששוב אהיה החזק מבין אחי גם יחד ואוכל לשלוח אותם אל הכלא שהם בנו למעני", אמר בתחושת שמחה וסיפוק עצמי גדולה מאוד, היה ברור לאדם שהוא רציני לגמרי במה שאומר, לא מדובר פה בבדיחה! כעט הדבר היחיד שחשב עליו, ההזדמנות היחידה שחשב שדרכה יוכל להימלט – הוא באמצעות אביו.

'אתה הכנסת אותי לכאן ואתה תוציא אותי מכאן, שמעת?' אמר בליבו לאביו, ובעודו אומר את זה, שמע קול מדבר אליו חזרה, "הוא קצת עסוק" אמר לו הקול, "אבל אני יכול עזור לך" השלים הקול את דבריו. בנקודה הזאת אדם היה בטוח שהוא משתגע, מדובר פה ברצף של התרחשויות לא הגיוניות, שום דבר ממה שקרה פה הלילה לא היה הגיוני כלל והדבר גרם לאדם להגיע לספה של קריסה – הוא לא ידע מה לעשות. לבסוף, החליט כי המנוס היחיד הוא לדבר עם הקול, זו הייתה האפשרות היחידה שלו להינצל ממות בממלכתו של האיש המשוגע שעומד מולו: "איך אתה יכול לעזור לי" אמר, אם אפשר לקרוא למצב שבו את מדבר אל עצמך במחשבותיך 'דיבור', "כל מה שעליך לעשות, הוא לזמן אותי, תגיד את זה בקול רם ואני כבר אופיע", אדם חשב לרגע, אילו אפשרויות עוד יש לו – או שהפסיכופט שמולו ירצח אותו או שהוא יקשיב לקול שמדבר איתו בראשו, 'ממש קרב משוגעים – מי הוא מלך המשוגעים של עולם התחתית?', חשב לעצמו, ולבסוף החליט לנצח בתחרות.

"מי שלא תהיה, אני מזמן אותך!" קרא אדם בקול הכי רם שהצליח לגייס, הייתה זו לא יותר מזעקה נשית קלה אולם הדבר הספיק כדי לגרום לחיוך המחליא והמסופק מעצמו של האיש שישב על כס המלכות עשוי הזהב ואיים להרוג את אדם להיעלם, לרגע הפכה הבעתו של האיש להבעה מפוחדת אולם זו מיד פינתה מקום לזעם גדול שהתפרץ מחזהו של האדם בעוצמתיות רבה, היה זה פרץ אש ענקי שגרם לגלימתו של האדם להישרף, האש החלה להתקרב אל אדם עצמו אבל כח כלשהו מנע ממנה לגעת בו, היא הייתה במרחק קטן מאוד מאדם, הוא יכל לחוש את חומה, את כוחה המוחלט, אך היא לא נגעה בו, עברה מצידיו והחלה ממלאת את המקדש, היא החלה לשרוף את התמונות שהיו תלויות על הקיר והפמוטים החלו לפול בזה אחר זה אליה, קירות האבן נסדקו מרוב כוחה העוצמתי של האש, אך אדם המשיך לעמוד שם חסר כל פגע. אי הפגיעה של האש באדם גרמה ליוצרה לזעם גדול עוד יותר שהתבטא בזעקה רמה שנשמעה כשאגת אריה. לפתע צחוק מילא את המקדש, היה זה צחוק רם, כמעט מחריש.

"לא!" צרח האדם בכל גרונו, "הפעם אתה לא תצליח למנוע ממני להגיע אליו! כאן אני ורק אני שולט!" זעק האדם ובאחת החל להופיע בין אדם והאיש החושק בדמו לוחם גבוה לבוש בשריון כסוף ועליו תחריטים יפיפיהים, בעצם הייתה זו לוחמת, שיערה הבלונדיני, החלק והארוך השתלשל אל מחוץ לקסדתה, היא שלפה את חרבה הכסופה מנדנה ומזו יצא אור בוהק ומסנוור אשר לא הצליח לפגוע באדם בזכות ההפרדה שיצרה האישה בינו לבין חרבה, אף על פי כן יכל אדם לחוש את עוצמת החרב גם בין להבות האש, שהחלו לדהוך במהירות ופינו את מקומם לאור החרב. ההבזק גרם לאיש המסתורי שאפילו את שמו אדם לא ידע לזעקה רמה, זעקה של כאב בל יתואר אשר בסופה הופיע בידו שרביט זהב ובראשו גולגולת.

גזע השרביט, שהיה בצורת אחד העמודים שמחוץ למקדש החל להיסדק אף הוא עקב כוחה של החרב, אבל מחזיקו גרם לו לחזור למצבו ההתחלתי. לאחר מכן הוא הפנה אותו אל קרן האור שיצאה מהחרב, אשר כעט הייתה מופנית גם היא אליו, ובאחת גם מהשרביט יצא הבזק אור שחור, שהחל לקרר את חלקו של המקדש שהיה קרוב יותר אל כס המלכות.

האורות התנגשו וכיביכול נלחמו זה בזה, היה זה מחזה מרהיב ועוצר נשימה, שאדם כמעט ולא הצליח להסתכל עליו מבלי להסית את מבטו, אבל הוא היה חייב, הוא מעולם לא ראה פלא יפה כל כך. האורות נלחמו ביניהם עוד שניות ארוכות, שבעייניו של אדם נראו כנצח. לבסוף האור הלבן, הכסוף והחם של הלוחמת החל לגבור על כוחו של השרביט עד שהגיע אליו וניפץ את השרביט לרסיסים. הדבר גרם לאיש שאחז בשרביט לכאב רב, הוא הצמיד את ידיו זו לזו ונעלם מהחדר בהבזק של אור שחור וצונן. אדם ניצל, לעת עתה לפחות.