פרק ו' לסיפור שהתחלתי לכתוב-חלק א'

פרק ו'-מסתבר שגילוי סודות חשובים זה לא כל-כך כיף

אני ישנה,מרגישה את מגע עורו החמים של רמוס לידי.אני שקועה בשינה ולפתע הטלפון מצלצל בפתאומיות,קוטע את חלומי.רמוס מתעורר בבהלה.
"מי זה יכול להיות?ועוד בשעה כזאת…" ממלמל רמוס ומושיט את ידו אל השידה,שם נמצא הטלפון המצלצל.
"לעזאזל." הוא מסנן בשקט כשהוא מפיל את הטלפון מידיו.אני מנסה לחזור לישון,אך ללא הצלחה.אני תוהה מי התקשר בשעה כזו ומקווה שלא מדובר במשהו רציני.
"הלו,מי זה?" שואל רמוס ומצמיד את הטלפון לתוך אוזנו.אני לא שומעת מי מדבר מהעבר השני.
"ליאונרה,מתוקה," אומר לי רמוס כשאני מפהקת, "זה בשבילך."
"מי זה?" אני שואלת כשהוא מעביר את הטלפון לידי.
"גיאורג," הוא משיב לי, "בפעם הבאה,תגידי לו שישתדל לא להתקשר כשאנחנו מנסים לישון." הוא נשמע מעוצבן.בכדי לא להפריע לו,אני יורדת למטה,לסלון ומדליקה את האור.החושך מסביב אינו מפריע לי ואפילו מרגיע אותי,אני אוהבת את השעות שבהן חשוך ושקט,שאפשר באמת להרגיש את העולם.
"הלו,גיאורג," אני מצמידה את הטלפון לאוזני, "קרה משהו?"
"למען האמת,כן,מדמואזל,קרה משהו." גיאורג נשמע נסער באופן פתאומי,אף פעם לא שמעתי אותו כך.אבל הוא אף פעם לא מוותר על הגינונים הצרפתיים שלו.
"מה קרה?" אני שואלת אותו מודאגת.
"פרצו לי לדירה…" הוא אומר ואני משתנקת.
"אתה בסדר?מה גנבו לך?" אני שואלת וקוטעת אותו.
"אל תקטעי אותי בבקשה," הוא אומר לי, "באותו זמן הייתי במסיבה.אז, למזלי לא הייתי בבית.אבל מה שהכי הפתיע אותי,שהם לא נגעו בכלום.אבל אחר כשבדקתי,מסתבר שכמה קבצים נמחקו מהמחשב."
"מה?" אני שואלת המומה,לא מבינה, "אילו קבצים?"
"הקבצים שעסקו בחברה." הוא אומר נינוחות,למרות שאאי יודעת שהוא מוטרד.גם אני מוטרדת.יש בזה יותר ממקריות בלבד. כלומר,הם היו יכולים לקחת כל דבר,אבל הקבצים שנמחקו עסקו בסחר באיברים.זה יותר מדי מקרי.אני מתחילה להיות בהיסטריה.
"לעזאזל,גיאורג," אני אומרת לו, "חכה בדירה,בסדר?אני באה אליך."
"תעשי מה שאת רוצה." הוא עונה לי ומנתק.אני לוקחת איתי גם קופסת קפה ועוגיות טעימות מכיוון שאני רוצה לעודד אותו.אני נועלת את נעליי במהירות ופונה לפתוח את דלת הכניסה.
"ליאונרה," אני שומעת את קולו של רמוס היורד במדרגות,כנראה השמעתי יותר מדי רעש או שהדאגתי אותו, "מה קרה?לאן את הולכת?"
"פרצו לבית של גיאורג," אני עונה לו, "אני חייבת לבוא אליו."
"מה?" הוא נשמע המום בדיוק כפי שאני נשמעתי, "הוא בסדר?מה הם גנבו?"
"תקשיב,אני חייבת למהר," אני אומרת לו נמרצות, "אמרתי לו שאבוא אליו.הוא נשמע ממש נסער ומודאג."
"כן,בטח,תיסעי," הוא אומר לי,מודאג, "מתוקה,רק תיזהרי,בסדר?"
אני מהנהנת וסוגרת את דלת הכניסה מאחוריי.אני נועלת את זוג הנעליים הראשון שאני מצליחה לראות.לא אכפת לי אפילו אם זה נראה מגוחך,אני חייבת למהר.אני מחזיקה בחוזקה את צנצנת הקפה והעוגיות.
אני יוצאת החוצה לחנייה,מרגישה את משב הרוח הקריר על פניי.הכל שקט וכל השכנים ישנים להם בשלווה.השעה כנראה אחת לפנות בוקר,אולי אפילו שתיים.אני מתניעה את הרכב ומזנקת לתוכו בשיא המהירות שאני מסוגלת לה.
אני נוסעת מעל המהיורת המותרת,אני פשוט חייבת להגיע בזמן.חייבת. הרחובות ריקים מאדם והרוח מפזרת את שערי.יש משהו מרגיע בכך שהכל כל-כך שקט ושומם וריק.אבל,אני גם מרגישה פחד.אני מרגישה שאני המטרה,שאני כל-כך חשופה ופגיעה עכשיו.לא סיפרתי על כך לאף אחד,אפילו לא לרמוס.הייתכן שמנהל החברה גילה שאנחנו יודעים?
אני מנסה לא לחשוב על כך,אך ללא הצלחה.בסופו של דבר,אני מגיעה לפתח ביתו של גיאורג,אני לא רואה אותו ולכן מניחה שהוא כנראה בתוך הבית.אני שמחה שהגעתי במהירות יחסית,כי בדרך היה רמזור מעצבן שכל הזמן הורה על אדום.
אני יוצאת מהמכונית וטורקת את הדלת בעוצמה מאחוריי,לא לפני שאני מוציאה את צנצנת הקפה והעוגיות.עוצמת הטריקה גורמת לי לקפוץ בבהלה.תירגעי,אני אומרת לעצמי,הרי עדיין לא הגעת למצב שאת מפחדת מכל צל.אני נועלת את המכונית ועולה במעלה עשר המדרגות הנמצאות לפני הכניסה לביתו של גיאורג.
אני דופקת בדלת חרישית והיא נפתחת מייד.גיאורג עומד בפתח ונראה כאילו הזדקן בעשר שנים.
"בונז'ור," הוא אומר כאשר רואה אותי, "לא ציפיתי שתבואי,אבל אם את כבר כאן,היכנסי בבקשה."
אני נכנסת לתוך הדירה וברגע שאני מסתכלת מסביב ליבי נפער בתדהמה.כל הדירה נראית כאילו עבר שם עדר של פילים זועמים,או לחלופין הוריקן.כל החפצים מוטלים על הרצפה,זרוקים,חלקם שבורים.יש ערבוביה של נוצות על הספה ואני מניחה שהם קרעו גם את הכריות.חרא,אני חושבת לעצמי.כנראה שהסתבכנו יותר מכפי שאנו מוכנים להודות.
"מון שרי," אומר גיאורג ברצינות ומיבל אותי אל המטבח,שנראה יחסית לשאר החדרים בבית פחות מבולגן והרוס, "אני צריך שתגידי לי את האמת ואני לא צוחק."
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת אותו,לא מבינה מרוב ההלם שאני חשה.
"האם…סיפרת על כך למישהו?" הוא שואל ונועץ בי מבט נוקב.
"אני נשבעת שלא,באמת," אני עונה לו, "חשבתי לספר,אבל…"
"אחרי מה שקרה פה,את עדיין חושבת לספר?" הוא שואל אותי ונימה של איום מבצבצת מבין שפתיו, "את עיוורת?את לא מבינה שעכשיו הפכנו למטרה,תראי מה הם עשו לדירה שלי.אני בטוח שאם הייתי פה,הם היו מעוללים משהו הרבה יותר גרוע."
"מאיפה אתה יודע שזה הם?" אני שואלת אותו ומסיטה את הנושא.
"יש לי מצלמות אבטחה בכניסה לבית," הוא עונה ומגחך, "אל תגידי לי שאף פעם לא שמת לב."
"זה טוב שלא שמתי לב," אני אומרת לו, "זה אומר שהחבאת אותן במקום טוב."
"או שאת לא שמה לב לפרטים," הוא מגחך, "אך,אני רואה שהבאת איתך קפה ועוגיות.אני אשמח להתכבד."
"בסדר," אני אומרת ומניחה את צנצנת הקפה והעוגיות על השולחן שנראה מלא שריטות, "אני אכין,אני חושבת שאתה זקוק לכך יותר ממני."
אני מדליקה את הקומקום,מוצאת צלחת אחת שאינה נראית הרוסה ושבורה לחלוטין ומניחה עליה את העוגיות.למזלי,מצאתי שתי כוסות חד-פעמיות ואני מוזגת את המים החמים לתוכן,קפה וסוכר.גיאורג נראה עייף כל-כך עד שלא אכפת לו,אני חושבת,שהשתמשתי בסוכר רגיל במקום בסוכרזית.
"בון אפטיט," הוא מברך אותי כשאנחנו מתיישבים, "אני מאמין לך שלא דיברת על כך.אבל,כנראה שהם עלו עלינו."
"למה אתה חושב כך?" אני שואלת אותו,למרות שאני בטוחה בזה בעצמי, "אולי במקרה הקבצים האלו נמחקו.אולי אתה מחקת אותם?"
"תאמיני לי," הוא אומר ולוגם מהקפה שלו, "הייתי זוכר אם הייתי מוחק קובץ מעיין זה.וחוץ מזה," הוא פזל לכיוון הטלוויזיה, "שמעתי שהתרחש רצח."
"רצח?" אני שואלת אותו,המומה ומופתעת עוד יותר, "איפה?"
"בואי,אני אראה לך." הוא אומר ומוביל אותי אל הסלון החרב,אך הטלווזיה כמעט ולא ניזוקה,מפליא ביותר.הוא מוצא את השלט ומדליק אותה.היא מכוונת אל ערוץ החדשות המרכזי.זירת רצח משטרתית נראית דרך המרקע והקריין מתחיל לדבר ולתאר את זירת הרצח. "הנרצח הינו פיטר מרטינו,אשר היגר מאיטליה לפני חמש שנים.גופתו נמצאה בפתח העסק שהוא ניהל 'קפה-אינטרנט'.נראה שהרצח אינו בוצע ממניע לאומני והמשטרה בוחנת כיוונים חדשים להמשך החקירה.נראה שהיורה מיומן. בדיוק כרגע מתבצעת בדיקה של קלטות מצלמות האבטחה…"
גיאורג מכבה את הטלוויזיה בפתאומיות והדממה מכסה שוב את שטח הדירה.
"אני עדיין לא מבינה," אני אורמת לו,נואשת, "איך זה קשור למה שקרה פה?"
"האיש שנרצח,היה בעליו של 'קפה-אינטרנט',משם ביצעתי את הפריצה שלי למחשב של מיוזל-חצטוב.חשבתי שכך יהיה בטוח יותר.אני מטומטם, מטומטם,מטומטם.בגללי הוא מת."
"אל תאשים את עצמך," אני אומרת לו, "אם כבר,זה בגללי.אולי לא הייתי צריכה להיכנס לעניין הזה בכלל.לפעמים עדיף לחיות בחוסר ידיעה."
"אני מתחרט על מה שאמרתי בפעם הקודמת שנפגשנו," הוא אומר ומחבק אותי חיבוק ידידותי וחם, "למען האמת,טוב שחשפנו את זה.אני לא מתחרט על כך שפרצתי למחשב שלו.אבל,עכשיו,זה מעמיד אותנו בצרות. כי אני מניח שהם גם יבואו אלייך,לבדוק אם יש לך חומר לגבי פעילות החברה."
"אבל הם לא חושבים על כך שנוכל לספר על זה גם בלי הקבצים?" אני שואלת אותו,התחלתי להיות סימן שאלה מהלך.
"אז זה ייראה הרבה פחות אמין," הוא עונה לי, "והם רוצים שלא יהיה לנו אפילו את הבסיס אם נרוץ לספר על כך."
"אני אופטימית," אני אומרת לו, "אבל כרגע,אני לא יכולה.יותר מדי דברים רעים קרו."
הוא מוביל אותי לשולחן המטבח,שם אנחנו מתיישבים ולוגמים מהקפה שלנו.נראה שאנחנו יושבים שם בלא תנועה ומודעות לזמן העובר,עד לקרני השמש הראשונות.