פרק ג' לסיפור שהתחלתי לכתוב

פרק ג'-הצד האפל של העולם

אני מסתכלת המומה על הדבר שנגלה לעיניי בקובץ המחשב.אני רוצה להקיא רק מעצם המחשבה,שהחברה הזו,זו שנראתה לי כל-כך ישרה והגונה עושה דבר נורא כל-כך,סחר באיברים.
למעשה,מקריאת הקובץ הבנתי בערך איך כל ה"עסק" הזה עובד.מנהל החברה,מיוזל-חצטוב משלם לספקים ברחבי העולם והם בתמורה מביאים לו איברים.הרבה מאיברי הגוף מגיעים ממקומות כמו סין,הודו ומדינות אפריקאיות למיניהן.הרבה פעמים,אותם האנשים שאיבריהם נעקרים מהם הם מהשכבה התחתונה של החברה.
אני מתמלאת זעזוע כשאני חושבת על הכליה שמושתלת בגופה של בתי,מעניין למי היא היתה שייכת קודם.מעניין מה הבטיחו לאותו האיש או האישה בתמורה לכליה.אני חושבת לעצמי שאני צריכה לספר על כך למיישהו,אולי אפילו לחשוף את זה בעיתונות.לא אוכל להעמיד פנים,אחרי שראיתי במה מדובר,שלא ראיתי ולא שמעתי.
"מון שרי,הכל בסדר?" שואל אותי גיאורג,כאשר אני מסיתה את עיניי מהקובץ ויוצאת מחדר המחשב.
"לא,אני לא חושבת שאוכל להרגיש אי פעם בסדר אחרי מה שראיתי," אני משיבה לו, "אנחנו צריכים לספר למישהו על כך."
בתגובה על כך הוא פשוט נועץ בי מבט רצחני וכשאני פונה לכיוון דלת היציאה,הוא חוסם את דרכי. "גיאורג,נו באמת,תן לי לעבור." אני אומרת לו בתקיפות.המבט בעיניו מפחיד אותי לגמרי,מכיוון שאף פעם לא ראיתי אותו ככה,הוא תמיד נראה כל-כך רגוע.כנראה שלא הכרתי אותו באמת.
"לא," הוא מסנן לעברי, "חשבתי שאת חכמה,ברצינות.ועכשיו,את באה ואומרת לי שאת רוצה לספר את זה למישהו,השתגעת לגמרי?"
"לא," אני עונה לו,נפגעת, "מה יש לך,גיאורג?תן לי לעבור," אני דוחפת אותו בעדינות,אך ללא הצלחה.הוא קשה כאבן ולא נותן לי לעבור, "נו,תן לי לעבור.אני לא מרגישה בנוח בסיטואציה הזו."
"את בכלל מקשיבה לי,או רק מעמידה פני טיפשה?היית עיתונאית,את יודעת שאם את חושפת מישהו ועוד בקנה מידה כזה ועם קשרים עם אנשים מכל רחבי העולם,וחלקם אגב,אנשים לא ממש סימפטיים,בלשון המעטה.את יכולה ממש להסתבך,ולפי מה שראיתי והבנתי זוהי חברה בעלת מוניטין.המנהל שם,אני בטוח שהוא לא רוצה שכל העניין יחשף." גיאורג אומר לי במהירות,ללא נשימה.אני פשוט מביטה בו.
"אבל…" אני אומרת.
"בלי אבל," הוא קוטע אותי, "אם תחשפי את זה,תעמדי בפני סכנת חיים,ואת לא מסכנת רק את עצמך,אלא גם את משפחתך ואפילו אותי.אני לא רוצה שתעשי את זה לעצמך."
"אתה לא צריך לדאוג לי,אני אסתדר." אני משיבה לו.
"לא,את לא תסתדרי," הוא אומר לי בכעס, "את חושבת שבאמת יש לך הכוח לשרוד מול גוף בעל עוצמה כזאת.הם ימחצו אותך כמו חרק."
"לעזאזל,גיאורג!" אני צועקת עליו.בדרך-כלל אני לא מרימה את קולי,אבל עכשיו אין לי ברירה, "אנחנו חייבים לספר את זה,אנחנו לא יכולים לתת לזה להמשיך."
"בסדר,את יכולה ללכת," הוא אומר בהכנעה פתאומית.אני מופתעת מכך,מפני שהוא לא אדם שיוותר בקלות, "רק כשתפרסמי את זה,תזכרי להספיד את עצמך."
הוא פותח בפניי את הדלת בחריקה ואני יוצאת מבעדה במהירות,מופתעת,אך מילותיו האחרונות עדיין מהדהדות באוזניי.
אני יוצאת מן הבניין במהירות ליום שטוף שמש,בעל שמיים כחולים ללא עננים בכלל.אלמלא מה שגיליתי,אני בטוחה שהייתי בוחנת את הנוף ונאנחת בסיפוק,אבל עכשיו אני צועדת לאורך הרחוב,מוטרדת ואיפלו לא שמה לב למגעה המחמם של השמש על כתפיי.דבריו של גיאורג מצלצלים באוזניי, "רק כשתפרסמי את זה,תזכרי להספיד את עצמך."
לעזאזל,אני רוצה לצרוח,למה דווקא אני הסתבכתי בעניין הזה?אני והסקרנות המטומטמת שלי.עוד כשהייתי קטנה אמרו לי שלדחוף את האף לעניינים לא לי,יכניס אותי לצרות.נראה שרק עכשיו אני מבינה בדיוק למה הם התכוונו.
אני מחכה בתחנת האוטובוס הלוהטת,לקו מ"ס 33 שייקח אותי לביתי.אני כל-כך עייפה מהכל ואני פשוט רוצה להניח את ראשי על הכר ולישון.
בסופו של דבר,לאחר שאני כבר מרגישה דביקה ורטובה מרוב החום והזיעה,האוטובוס מגיע. אני מתיישבת באחד המושבים בהקלה ומכוונת את המזגן כך שיגיע אליי.
כעבור כשעה של ישיבה דחוקה באוטובוס ופקקים רבים,אני מגיעה לביתי.אני רואה את מכוניתו של רמוס בכניסה ואני מניחה שהוא כבר בבית,כנראה שאיימי איתו.
המחשבות לא מפסיקות להטריד את מנוחתי,לספר או לספר?אם רמוס כבר בבית,אולי אוכל לספר לו.אבל,מצד שני אולי גיאורג צודק,כלומר,האם אני באמת רוצה להסתבך עכשיו עם אנשים בסדר בגודל שהוא דיבר עליהם.
עד שהחיים נראו כבר פחות או יותר בסדר,אני חושבת לעצמי ונכנסת מבעד לשער המוביל אל הגינה שלנו.הבית שלנו אינו גדול במיוחד,אבל הגינה יפה ופורחת.
אני חולצת את נעליי בכניסה ונכנסת לבית,וכמו שחשבתי רמוס נמצא שם וגם איימי.היא נראית כל-כך יפה ומיוחדת היום.
"היי," אומר לי רמוס בחיבה, "אז איך עבר עלייך היום?"
"בסדר," אני עונה לו, "ומה איתך?"
"בסדר." הוא אומר לי חרישית,אך,לפי נימת קולו אני מזהה שלא הכל בסדר.
"רמוס,מה קרה?" אני שואלת אותו בדאגה.
"כלום.אמרתי לך כבר,הכל בסדר." הוא משיב לי וחוזר לספר לאיימי בדיחה.הוא לא מסתכל לי בעיניים.
"יש ארוחה חמה במקרר,אם את רוצה." הוא אומר כשאני ממהרת לעלות במדרגות.
"לא,אולי אני אוכל אחר-כך." אני אומרת ועולה במדרגות.אני פונה לכיוון חדר השינה וזורקת את עצמי על המיטה הרכה.אני סוגרת את הדלת ומדליקה את המזגן ונרדמת במהירות מכל אירועי היום.
"ליאונרה." אני שומעת קול שמעיר אותי ורואה את רמוס לצידי.הוא נראה עייף ותשוש ושקיות שחורות מתחת לעיניו.אני מסתכלת מבעד לחלון ורואה שהשמיים שחורים וכבר ערב. כמה זמן לעזאזל ישנתי,אני שואלת את עצמי.
"אני צריך לדבר איתך על משהו דחוף." הוא אומר לי ונימת קולו לחוצה.
"עכשיו?" אני שואלת אותו בתמיהה, "רק התעוררתי."
"עכשיו,זה לא סובל דיחוי." הוא אומר לי וקולו מפגין סמכותיות,אך אני מזהה נימה סמויה של דאגה.
"לך על זה." אני אומרת לו.
"היום,המנהל שלי לקח אותי לשיחה.הוא אמר שאני אחד מן העובדים החרוצים והטובים ביותר שיש לו…"
"אבל…" אני קוטעת אותו,בטוחה שיש איזשהו משהו שלילי הנחבא בין המילים.
"אבל הוא גם אמר לי שאני מרבה להיעדר מן העבודה,הוא אמר שהוא מבין את הסיבות להיעדרותי,אך שזה לא יכול להימשך כך יותר." הוא אומר,רועד.
"אבל,הוא יודע שזה לא אשמתך." אני אומרת לו נחרצות.
"זה לא קשור.אני מבין לגמרי למה הוא מגיב ככה,העבודה שלי היא בין החשובות בחברה. אני פשוט לא יכול להמשיך כך.." הוא אומר,כתפיו רועדות.
"אז מה אתה אומר בעצם,שאתה לא רוצה להמשיך בקשר,שאתה רוצה שניפרד?" אני שואלת אותו בתמיהה,לא לדבר זה ציפיתי.
"תפסיקי לעוות את מה שאני אומר," הוא אומר בנימה כעוסה ומוסיף, "אבל,כשאת קובעת פגישה עם אחד מחברייך,בבקשה אל תשקרי לי שאת הולכת לעבודה.ברצינות,אני מבקש ממך."
"מאיפה אתה יודע שהלכתי לחבר?" אני שואלת אותו,לא מצליחה לעצור את עצמי.
"אני מכיר אותך יותר מדי טוב.את תמיד נראית שונה כשאת הולכת לחברייך.הפנים שלך מוארות ואת מסדרת את השיער." הוא אומר.
"טוב," אני מודה, "אני באמת נראית שונה כשאני פוגשת חברים מאשר כשאני הולכת לעבודה בחנות הספרים." יש בבעלותי חנות ספרים קטנה,ברחוב המרכזי של העיר.
"אני מצטערת," אני אומרת לו לפתע, "זה לא יקרה יותר.אתה צודק."
"אני שמח שהסדרנו את העניינים בינינו," הוא אומר לי ברוך, "אני כל-כך אוהב אותך."
הוא נשכב לצידי על המיטה ושנינו מתכרבלים, "אני מניח שהיית עייפה היום,אה?"
"כן.אתה לא תאמין." אני עונה לו.הוא מנשק אותי על שפתיי.וכך שנינו נרדמים במהירות, כשאנחנו אחד ליד השני.
* * * * * *
בינתיים,במקום אחר לגמרי בעיר,במשרד של מנהל החברה יושב לו מר מיוזל-חצטוב ומהרהר לעצמו.הוא מוטרד במיוחד.
לאחרונה,הוא שם לב לכך שהמחשב שלו אינו מתפקד כרגיל,הוא קרא לאיזה טכנאי וזה בישר לו שיש לו תוכנת סוס טרויאני במחשב ומיהר לטפל בה באמצעות תוכנת אנטי-וירוס.
הוא היה מוטרד מכך מכיוון שאין לאף אחד סיבה ממשית לפרוץ לו למחשב,לו היה לו אויבים, ואם היו לו,הם היו חסרי השפעה מכדי לעשות משהו רציני.
עד לעכשיו,הוא חשב לעצמו.התעורר בו החשד שזוהי פעולה שנעשתה ע"י האקר מנוסה,אך הוא לא ידע מי,או למה?
"אדוני," לפתע הדלת נפתחה במהירות ובפתח עמד בחור צעיר ויפה מאוד,שאי אפשר היה להתיק ממנו את העיניים, "סליחה על ההפרעה."
"זה בסדר,תומפסון.אתה יכול להתיישב." אמר לו במסתוריות מנהל החברה.
"אדוני," תומפסון לא היסס לפתוח בדברים, "בדקנו את צילומי מצלמת האבטחה שלך וגילינו דבר מטריד במיוחד."
"מהו?" שאל מנהל החברה בשוויון נפש.
"אתה תיכך תראה,אדוני." ענה לו תומפסון והוציא מתוך כיסו את קלטת מצלמת האבטחה. הוא הכניס אותה לתוך המחשב.
בהתחלה,הצילומים נראו נורמליים לגמרי,מר מיוזל-חצטוב יושב בכיסאו בנחת ופוקד על מזכירתו להכין לו קפה.מדי פעם הוא פוזל החוצה.כעבור כמה זמן,נכנסת לקוחה למזכירתו שפניה אינם נראים,הוא מסביר לה על תהליך השתלת האיברים.לאחר מכן,קוראים לו והוא נאלץ לצאת מן החדר.הלקוחה נשארת לבד ומסתובבת קצת ברחבי בחדר,כנראה מתוך סקרנות,לפתע,אחד הקלסרים נופל והיא ממהרת להציף פנימה,היא נראית המומה לאחר שהיא משיבה את הקלסר למקומו.ואז נשמעת דפיקה בדלת והקלטת נגמרת.
"מעניין מאוד," אומר מר מיוזל-חצטוב, "הלקוחה הזו מוכרת לי.יש לי זיכרון טוב לפנים."
"התאריך שהתבצעה בו הפגישה הינו 5.2.2015." מוסיף תומפסון.
"עכשיו אני נזכר,הלקוחה הזו,ליאונרה וגמיסטר נפגשה איתי בעניין השתלת כליה לבתה."
"אתה חושב שהיא יודעת משהו?" שואל תומפסון בקול דרמטי.
"אני באמת לא יודע,ישנם אלפי קלסרים ולא בכל אחד מהם מופיע אזכור לזה,אתה יודע." אומר מר מיוזל-חצטוב.
"לפי התגובה שלה,נראה שהקלסר ההוא הכיל חומר מסויים." מוסיף תומפסון.
"אנחנו לא יכולים לקבוע מייד," אומר מר מיוזל-חצטוב ומושך את המשפט, "בכל מקרה, תוודא שישגיחו עליה.אנחנו צריכים לקבוע אם היא יודעת משהו."
"כן,אדוני.מייד." אומר תומפסון בחוזקה ויוצא מן החדר.
"רגע," מוסיף מר מיוזל-חצטוב, "אם היא יודעת משהו,תוודא שיטפלו בה."
"מובן,אדוני." משיב לו תומפסון ויוצא לכיוון המסדרון.
מר מיוזל-חצטוב המשיך להתנדנד על כיסאו ונאנח לעצמו,כל הצרות נופלות דווקא עליו. ובמחשבות אלה צרח על מזכירתו שתכין לו את הקפה הארור כבר.