פרפרים- פרק 3
אני ונייט עמדנו צעד אחד אחרי דלת האבן. מתפלאים מהנוף.
ראינו רק צדדים של מקומות. הייתה בועת אבן ענקית נוצצת כמה מטרים לידנו, שסנוורה עין אחת שלי.
אגם התנוסס מלפנינו, בצורת עיגול. אבל לא סתם עיגול רגיל, במקום שעמדתי ראו את זה טוב מאוד: בתחילת העיגול, היו נחילי מים גדולים, שהיו חלק מהאגם. ארבעת הפינות שיש בריבוע לא היו בעיגול, אך אם היה ריבוע משם בדיוק היו יוצאים הנהרות שהובילו כל מיני סירות לשאר המקומות בעיירה.
אחרי כמה דקות של בהייה בנוף המהפנט, הרגשת הריח המשכר ושמיעת הצלילים היפהפיים, הבנתי איפה אנחנו.
סוף סוף הגעתי לאן שרציתי להגיע. מקלט המכשפות.
משכתי בשרוולו של נייט. "הגענו." אמרתי, ועיניי נצצו.
"כל האנשים האלה." הזכיר לי שאנחנו לא לבד. "ה-הם מס-מסתכלים ע-עלי," גמגם נייט.
התקרבתי עוד כמה צעדים נוספים אל הקהל הדומם, בוחנת את תגובותיהם.
הם כמעט ולא זינקו עליי ועל נייט. עיניהם לא היו לווא דווקא נשואות אליי, אבל זה לא אמר שלא היה סיכון למוות איטי ומייסר על ידי מכשפים.
חלק מפניהם פנו גם אליי, מהנהנים אליי ומסמנים לי לבוא עם ידיהם.
התקרבתי עוד כמה צעדים, הסתובבתי והנהנתי אל נייט (שנראה ממש מבוהל), וקפצתי אל נהר המים שהיה לפני. המכשפים והמכשפות שרקו ומחאו כפיים.
המים שפגעו בי לא היו מים רגילים; לא כאב לי לפגוע בהם. אפילו לא חבטה קטנטנה.
נכנסתי לתוכם, כאילו נשאבתי לתוך קצף אמבט. המים האלה היו קסומים. מכושפים (ושבויים) בקסמי המכשפים. כשקור הנחיתה התפוגג, הרגשתי את נועם הקצף, את החמימות שהוא מעניק.
הוצאתי את ראשי מן המים. נייט כבר לא היה שם. הוא נגרר בידי שני בנים שריריים – מעולף.
רגשות האשמה שלי התחזקו, וצמררו את גופי. הייתי צריכה לעזוב את הרגשות – את כולם – ולשטוף אותם במים הנעימים האלה.
רגשות אף פעם לא היו שימושיים. אנשים הם בסך הכל משחק.
~~~~~~
עמדתי שם, חסר אונים. ראיתי את כל האנשים באים אליי, מתקרבים, מנסים לפגוע בי.
אמבר חייכה אליי חיוך ממזרי, והנהנה. אז כבר לא ראיתי אותה. שמעתי קול ספלאש של מים.
הדם געש באוזניי. הרגשתי בחוזקה את פעימות הלב שלי.
רעדתי. פחדתי מן האנשים שמתקרבים לקחת אותי. בסוף אמבר הציצה מן המים, מאושרת כולה. אבל אני כבר לא הייתי באותו המקום, שמח ומאושר.
נגררתי על ידי שני מכשפים שריריים שהפחידו אותי כהוגן, למקום לא ידוע.
הרפיתי את גופי, נותן להם לגרור אותי. ואז נעמדתי בזהירות, כדי לא להידפק באיזה עצם.
הם לא הפסיקו לגרור אותי. נעמדתי והמשכתי בהליכה מהירה לצידם.
מעולם לא פחדתי כך.
הרגשתי שבור. כמו זכוכית שנזרקה על הרצפה. הרגשתי את הצריבה של הנטישה. חיבבתי את אמבר. היא הייתה עוד איכשהו נחמדה אליי, ואז היא הלכה.
הרגשתי את הכאב בצורה מוחשית כל כך, שהתחלתי לרעוד עוד יותר. ניסיתי לנער בכוח את ההרגשה. הכל חבט בי פתאום. הכל פצע אותי, וגרם לי לדמם נפשית.
ביום ההוא הקאתי דם. כשהם הלכו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי סביב החדר שלי בבית היתומים, לא מבין מה אני עושה. החדר היה אפור. לא משנה איפה הסתכלתי, היה אופר.
חשבתי על ההורים שלי. לא הצלחתי לקלוט, לעכל.
טעם מתכתי פרץ לפי, ועיניי החלו לדמוע. רצתי אל השירותים בחדרי, ואז נתקלתי במיטה היחידה שהייתה בחדר הזה. המיטה שלי. פי נפתח בפתאומיות, מהבהלה.
כל המיטה שלי כוסתה דם. לא יכולתי להפסיק, הדם זרם ממני כמו נהר גועש.
בכיתי, צרחתי, והקאתי דם. כל פעם שניסיתי לקום, נפלתי. הרצפה הייתה חלקלקה.
אף אחד לא נכנס לחדרי באותו היום. העולם היה אדום. מלא בצבעו של הכאוס.
ובכיתי. ישנתי על מיטת הדם, רועד מהקור.
ביום שאחרי, הייתי חיוור כסיד. וכך נשארתי.
ביום שאחרי, כבר לא יכולתי לבכות. עיניי היו אדומות ומגרדות.
ביום שאחרי, לא יכולתי לנשום. נאבקתי בשביל פתיחת פה תמימה. לא יכולתי לדבר.
הרגשתי, הרגשתי. הגוף דאב, ופשוט עשיתי כי הייתי חייב כדי להמשיך לחיות. לא שרציתי בזה.
השיער שלי התחיל להתבהר. לא הבנתי אף פעם למה החוורתי כל כך. פעם הוא היה שטני. העור שלי היה גם כהה יחסית לאיך שאני נראה עכשיו.
החוורתי כמו המתים.
אולי החוורתי ככה, בגלל איבוד הדם.
כי אחרי שמאבדים כל כך הרבה דם בלי עירוי דם, יכולים להיחשב מתים.
אחרי שחזרתי לחדרי באותו היום, הדם נעלם. כלא היה שם מעולם.
~~~~~~~
כל המכשפים היו ממש נחמדים אליי. כולם הנהנו לשלום, וחייכו חיוכים מנחמים.
מעולם לא הרגשתי טוב כל כך.
הם עשו לי סיור בעיר, חשבתי שאני בגן עדן. הכל נצץ ונדף מקסם ומיופי מהפנט, שאפילו לא הצלחתי לסגור את פי מהתדהמה.
הם הובילו אותי אל הבקתה העתידה להיות שלי. שכחתי לגמרי מנייט.
היא הייתה חומה. עשויה עץ, כמובן. היא הזכירה לי את הבקתה שלי ושל קלאריסה. כשהייתי בת שבע. שנהרסה.
החנקתי בכי.
נכנסתי לתוכה, "יש בקתה אחרת שאני יכולה לגור בה?" שאלתי בקול רועד במקצת.
"אני חושב שלא." אמר מי שהוביל אותי לכאן. הוא אמר לי את שמו, אבל לא ייחסתי לשמותיהם חשיבות.
"אתה בטוח?" התעקשתי.
"כן, למה יש בעיה?"
"אממ… לא," אמרתי, כמעט ביבבה. והוא הלך.
היא הייתה סגולה מבפנים. בדיוק כמו החדר של קלאריסה. בדיוק כמו עיניי.
סגרתי את הדלת בקול קרקוש, ונשכבתי על הרצפה. כל כך התגעגעתי אליה. היא הייתה הכל בשבילי.
אחרי כמה רגעים, עצמתי את עיניי. הגוף שלי כאב, מהרצפה הקשה. אצלנו בבקתה היא הייתה נעימה יותר. התחרטתי, על נייט. אבל אנשים הם רק בעיות. אסור לי לחשוב כך.
ניקיתי את ראשי, ומחקתי את כל המחשבות שהטרידו אותי. אחר כך, כבר הייתי שקועה בשינה.
והסיוטים לא חדלו.
הייתי בבקבוק זכוכית. הסתכלתי למעלה. הוא היה פתוח. פחדתי.
הם היו גדולים, שחורים כפחם, בעלי שערות על עורם. טרנטולות. או לפחות חשבתי כך.
הייתי בים טרנטולות כאלה. פתח הבקבוק הציץ למעלה, וכל שאר גוף הבקבוק היה למטה.
הם הקיפו אותי. עיניי נפערו באימה – אחד מהם נכנס.
השתדלתי לא לבהות בו, ולהתנהג כאילו אני גוויה. החוורתי כסיד. הוא נגע בי.
עוד כמה מהם נכנסו. הסתכלתי החוצה. העכבישים היו מחוצים לדפנות הבקבוק. השתדלתי – כמו שלא השתדלתי בחיי – להידבק כמותם.
הם הסתכלו עליי, אלף עיניים מכל צד. החנקתי צרחה.
העיניים שלהם הסתכלו עליי בעניין גדול, ואז כל אלה שנמחצו לדפנות החלו לזחול עליהן, למעלה.
הם נכנסו לתוך הבקבוק. הם עטפו אותי כמו שמיכה. הם היו חמימים. השמעתי צרחה.
ואז, העולם התפוגג. הרגשתי את כאב הרעל העכבישי שלהן, זורם בוורידיי. הוא התפזר לכל גופי.
הכל נצבע בשחור. צבעים הופיעו ונעלמו בקצה שדה ראייתי.
אלו בהחלט לא היו טרנטולות. אלה היו עכבישים הרבה יותר מסוכנים מטרנטולות. עכבישים שנוצרו והתקיימו אך ורק בחלומי.
פקחתי את עיניי אל האור המפציע, צורחת צרחה מקפיאת דם.
תגובות (3)
הרבה זמן!
תמשיכי! ><
XD
הפעם אני אשתדל, מבטיחה.
אני כל כך מצטערת שלא הגבתי.
לא ראיתי שהמשכת.
אוי נייט… ואמבר…
עצוב לי…
אולי יהיה לי שמח אם תמשיכי…
-אהמ אהמ רמז אהמ אהמ-