פרפרים- פרק 2

כדור אש שרק ליד אוזני. היא האדימה. הסתכלתי למטה, סורקת את המקום. מחפשת אחרי משהו שימושי. "כן!" לחשתי לעצמי וריכזתי את מחשבותיי בדבר אחד. להניף את גרזן העץ הגדול ההוא מעלה, כדי שירחף ישר אל תוך ידי.
"רוקי!" צרחה ילדה שלבשה סווטשרט ארוך בצבע שחור שהדגיש את שיערה השטני. ניסיתי להתרכז מבעד לצווחות המכשפים מסביב. חתיכת ברזל התנתקה מהרצפה מאחוריי ונפלה לידי.
טוב, זה גם בסדר, חשבתי והסתערתי על אמה. כאשר להגנה נמצאת בידי רק חתיכת ברזל מרובעת.

עיניה הכחולות נצצו, כשהכריעה אותי (שיערי הג'ינג'י החל להישרף בגלל כדוריה), והיא חייכה חיוך גדול שלא אופייני לה. בנתיים, רבצתי על הרצפה, מחכה שכולם יתפזרו.
פניה הבזיקו מעליי. היא הושיטה לי יד. כשהתיישבתי וכמעט תפסתי אותה – היא שמטה אותה. "הי!" פלטתי. היא צחקה צחוק משוגע, ולצחוק נלוותה גם עמידה מאיימת וכמובן עיניים פעורות.
"לא מצחיק. כאילו לגמרי ניסית לשחוט אותי שם עם כדורי האש שלך?"
"אולי," ענתה. קולה מסגיר את כוונותיה האמתיות. נדתי בראשי. החדר שצורתו הייתה בעצם בועה ענקית, זרח בסגול. כיסאות אדומים מילאו את החלל מסביב לזירה שריחפה באמצעו של החדר. היה אפשר לגרום לכיסאות גם להתרומם, אבל זה היה מסוכן יחסית למה שקורה בקרבות האלה כל הזמן.
"רוצה נלך לקטוף כמה תפוחים? אני רעבה," שאלתי, מלטפת את בטני ומסתכלת עליה בעיניים מזוגגות. "בטח שתהיי רעבה אחרי שכיסחתי אותך ככה," אמרה וחיככה את כפות רגליה אחת בשנייה כשמבטה שמוט. נשפתי בעלבון ותפסתי את ידה.
גררתי אותה עד שהגענו לקצה האגם. סירות מעץ צפו מעל המים, כולן אותו הדבר. עצים בעלי עלים צבעוניים – ורוד, צהוב, ירוק, כחול, – נשרו כקסם על האדמה. בלונרוסה הכל נראה כאילו תלשו אותו מחלק של נוף חלום. אלא אם כן הפרפרים נפגעים. אז כבר אין דרך לשמר את כל האנרגיה החיובית הזו, ועשן מתפזר. אף אחד לא ידע מה הוא עושה, אבל הוא מכסה את העיירה בגושים סמיכים ומגעילים.
ומה שעוד סיפרו לנו, שגם כולם מתים. העשן מגיע, ומרחץ דמים טרי מתחיל.
עלינו על אחת הסירות, וחתרנו בדממה. אף אחת מאתנו לא בורכה בשליטה ביסוד המים.
"תראי," אמרה אמה בקול שקט מלא קנאה. הרמתי את מבטי, גופי קפא.
מים התרוממו, והסתובבו – קורנים צבעים זרחניים. הם התעצבו כבלרינה, פרח, רונות שונות ומסובכות, ואפילו כל מיני חיות שגם זעו על האוויר. בסוף כל הצורות נפלו אל המים והתנפצו לטיפות קטנות וקרירות. צבעים ריצדו מול עיניי.
הרצון לתפוחים פרח מראשי.
אחד מהבנים שהיה עטוי בגלימה אדומה התיישב על סירתו החומה והמשיך לחתור לאן שרצה, במבט חסר ארשה. אבל כולם ידעו שזה היה הוא. לרוב בנים בורכו בשליטה במים או באוויר, והבנות זכו לאש ולאדמה. לא היו בנים אחרים באיזור, רק בנות נפעמות ונרגשות.
רחש זמזם באוזני. הוא צרם בצורה חריפה, וצבעים הפסיקו לרצד מול עיניי. צרחה פילחה את אוזני. "רוקסן!" צווחו בשמי.
התעוררתי מחלומי. "כן?", קולי עייף.
"כבר קראתי לך כמה פעמים, וכאילו לא שמעת אותי בכלל!", רטנה אמה.
"אה… כן; סליחה…", מלמלתי, זיכרון הצבעים והצורות עדיין טבוע טרי בראשי.
~~~~~~
אנחנו עוברים על יד אותה דלת כבר כמה ימים. אנחנו מסתובבים במעגלים כשוטים, לא מצליחים למצוא שום דבר לשבור את הסיבוב המתמשך.
"אתה בטוח שאין כאן שום פתח?" שאלתי לבסוף, מיואשת.
"כן, כן, כן!" חזר על דבריו כמה פעמים, ודפק על אחד הקירות. הוא זע. התקרבתי צעד אחד – "לא!" צווח, מטלטל את ראשו לצדדים.
"חכי לי כאן!" ציווה עליי, ומלאית ברירה הקשבתי. הוא חפר בכיסו, מוציא משם דברים שלא נכנסים בכיס ג'ינס רגיל, כמו מכונת תפירה למשל. בהיתי במכונה, תוהה מה הוא יוצר בה.
"אתה תופר?" שאלתי, עדיין תוהה. ובוהה.
"מה?", הוא הסתובב לרגע. על פניו נחה ארשה יבשה. "אה." אמר כאשר ראה את המכונה.
"אפשר אותה רגע?"
"אל תהרסי אותה." אמר בקול רציני.
אחזתי בה בשני ידיי ונשאתי אותה עד למקום רחוק משדה הראייה של נייט.
נגעתי בעדינות במחט, נקודת דם בצבצה במהירות, והחלה לנזול על האצבע שלי. העברתי את המחט בעדינות על זרועי. דם ניגר מעורקיי ושלוליות אדומות הציפו את רצפת האבן האפורה. הרגשתי שלווה.
כך המשכתי לחרוט על עצמי, עד שנייט נכנס. ואז, דמעות טפטפו מעיניו התכולות. הוא התכופף ולקח את מכונת התפירה. כנראה ידחוף אותה חזרה לכיסו.
פלאח! קול זכוכית מתנפצת נשמע, וניחוח אלכוהול חריף התפזר באוויר.
'ספירט', חשבתי ומשכתי באפי. ניגבתי את הספירט עם ידיי ומרחתי אותו על פצעיי.
הן צרבו. כל העולם צרב. שדה ראייתי נמוג, בעודי נצרבת עד כלות נשמתי.
המוות בעצמו בא אליי, עם הכאב והרעל. המוות בעצמו ניגש אליי, מנחית עליי כמויות זעומות של רעל וכאב.

לא רציתי לחלום. אך החלומות לא חדלו להופיע. הם רק נעשו יותר ויותר מפחידים.
בחלומי, ראיתי כמה קוראים בקלפים, בכוסות ובכף יד משוחחים. השולחן העגול ירוק כהה, קלפי הפוקר מתחלקים, ועל חלקי הגופות מהמרים. כמה בני אנוש מסכנים, יושבים קשורים כבהמות לכיסאות. על עיניהם תפורים כפתורים. חיוכם מלא חוטים כסופים ומדמם כתמים שחורים.
הנימוק של הקוראים היה: "כך אתם נראים הרבה יותר יפים."
הם מתחילים לשחק, כל אחד קורע את בשרו של האנוש שלו. אחד שם כליה, השני עין, ועוד כמה חתיכות נעות דיממו וגססו על השולחן הירוק. פניהם אפורות, עיניהם נמרחות על לחייהם בכחול בוהק. שיניהם מחודדות. חיוכם שחור, משריר אפלה.
האנשים גדועי האיברים נאבקים. חלקים מהחבל קצת נרפים, והם אומרים בקול מאיים: "בואו לעיר המכשפות, שם הן חוגגות על גופות פרפרים."

התעוררתי מהצרחה המהדהדת של עצמי, ושוב, בום! האבן הכאיבה לראשי.
אור קטן ריקד בחדר, מאיר כל פעם חלק אחר. נעמדתי על רגליי.
המוות הלך, נעלם שלא היה. או שהוא אף פעם לא היה.
"נייט!", צעקתי, מחפשת הבזק של שיערו החיוור או עיניו הכחולות. גם נעליו הזרחניות היו עובדות. כשמצאתי אותו, הוא היה מרותק לקיר אבן, שזרח וסנוור את עיניי.
עצמתי בחוזקה את עיניי, והתקדמתי בגישוש לעברו.
"או, אמבר!" חייכתי. "למה את עוצמת עיניים?" שאל, "אני לא עירום," הוסיף בלחש.
"הקיר הזה מסנוור אותי," עניתי בהפתעה. איך הוא לא שם לב?
"זה קיר רגיל אמבר." אמר, עוטה עליי משקפי מגן. "ועכשיו?"
פקחתי את עיניי. "יותר טוב." הוא הנהן בהסכמה.
"את יודעת איך להזיז את הקיר הזה? לשבור או משהו?"
"אתה הגאון – מחשבים, או משהו לא? אני לא יודעת." הוא רטן בשקט, ואז קללה נפלטה מפיו.
"אני ממציא." רטן שוב. "כשאת, אמבר יקירה, ישנת לך את שנת היופי שלך אני גיליתי שמאחורי הסלע המטופש הזה מסתתרים דברים, דברים שהייתי רוצה לראות."
"אז תפתח אותו." אמרתי, אני לא יודעת איך לפתוח את הקיר, מעולם לא ידעתי לגרום לחתיכות אבן להתרומם, או לזוז.
"אוי אמבר, היפהפייה הנרדמת, הקיר הנתעב הזה הוא חסין. לא הייתי שואל אותך אם ידעתי לפתוח אותו בעצמי." אאוץ'.
"תאמין לי, היית מת אם היית חולם חלומות כמו שלי. היית מת." אמרתי בעוקצניות ונשענתי עם ידי על הקיר. פתאום הוא התרומם מעלה, והמעבר נגלה.
~~~~~~~
דלת האבן נפתחה, איתה אור בוהק שסנוור את כל המכשפים הקרובים לו.
"רוקי, רוקי!" ילד בסביבות גיל שבע קרא בשמי. "רוקסן!"
הסתובבתי לעברו, בחיוך ענק וחם.
"דלת האבן נפתחה," התנשף. "מכשפה עם שיער שחור ועיניים סגולות, שנראית ממש דומה אלייך, וגם בן אדם, הגיעו לכאן." הוא שקשק מפחד. עטפתי אותו בחיבוק, בזמן שהחיוך החם נמחק משפתיי.
בן אנוש?