פרנויה – פרק 8 – (עומר)

נכנסנו אל הדירה הגדולה והקרירה, יובל לקחה את השקיות מידי מלמלה תודה קטנה ומיהרה להיעלם בחדר האורחים שהפך להיות החדר שלה.
נכנסתי אל המבטח הרחב ומלא חפצים כסופים, אמא שלי עיצבה את הדירה ובקושי אני משתמש במטבח, רק מאז שיובל נכנסה לחיים שלי התחלתי לבשל.
פתחתי את אחד מהארונות הצבועים בשחור מבריק והוצאתי חבילת פסטה בצורת שבלולים, אני זוכר את היום הזה שהייתי בבית של דן אחיה הגדול, ואמא שלהם הכינה את הפסטה הזאת עם רוטב עגבניות ,אני זוכר את החיוך של יובל שהיא ראתה תפסטה, זוכר את מילותיה המדיוקות -׳תודה אמא לא יכולתי לבקש אוכל טעים יותר מהפסטה שלך׳.
זרקתי את השקית על השיש השחור מבריק התואם לארונות והוצאתי את קופסאת הסיגריות מהכיס שלי, מוציא סיגריה לבנה מהקופסה ודוחף אותה אל פי מדליק אותה בעזרת המצית ושואף את החומר אל ראותיי.
פתחתי ארון אחר במטבח מוציא מתוכו בקבוק וודקה חצי ריק ומוזג לי לתוך כוס זכוכית הראשונה שמצאתי על מתקן הייבוש ליד הכיור.
לוגם מהמשקה האלכוהולי הזורם במורד גרוני ומעשן מהסיגריה המשכרת והמשחירה את ראותיי.
עזבתי את הכוס בצד, חוזר אל חבילת הפסטה שזרקתי קודם לכן על השיש ושופך לתוך סיר כסוף נקי שכבר נח על הכיריים ומוסיף שמן בישול עם מים רותחים ומחכה שהפסטה תתרכך שאני יוסיף תבלינים.
התיישבתי ליד שולחן האוכל במטבח הצמוד לקיר והמשכתי לשתות מכוס הזכוכית המלאה בוודקה שצורבת במורד גרוני.
אני כבר לא יודע מה לעשות איתה, היא שבורה מכול בחינה ולא משנה עד כמה אני מנסה לרצות אותה היא פשוט מזעיפה את הפרצוף וננעלת בחדר וזה משגע אותי.
עשיתי טעות שלקחתי אותה תחת חסותי אני בעצמי עוד נער איך אני אמור לגדל נערה בגיל ההתבגרות, אני בסך הכול ילד בן 21 שלא יודע כלום מהחיים שלו, ונתקעתי עם נערה בת 17 שכול המשפחה שלה מתה ואני היחידי שאיכשהו יכול לקבל אותה.
אין לי ברירות, זה דבר המועט שאני יכול לעשות למען דן אחיה הגדול, החבר הכי טוב שלי, קשה לי לעקל שהוא מת, שאני לא יראה אותו יותר, שאני לא ישמע את השטויות שהוא מוציא מהפה.
זה קשה , אני לא יכול להתנגד לזה, אבל אני מצליח איכשהו להטביע את הדיכאון שלי באלכוהול זול שמחר בבוקר יעשה לי הנגאובר מטורף, אבל יובל לא יכולה להשתכר אני לא יכול לתת לה להשתכר, או לעשן, אני מרגיש עליה יותר מידי אחריות מבשביל לתת לה לעשות שטויות.
שמעתי חריקה של דלת שנפתחה, יובל נכנסה אל המטבח לקחה את הסיגריה מידי בלי להגיד דבר וכיבתה אותה במאפרה זורקת את הבדל ישירות אל הפח העומד באמצע המטבח קרוב אל השיש, היא התקדמה אל הכיריים והורידה את המכסה מהסיר עננה של אדים התפזרו במטבח וריח שרוף התחיל להתפשט לאט לאט סביבי.
לעזאזל הייתי עסוק מידי במחשבות ששחכתי מה קורה עם הפסטה שניסיתי לעשות.
״שרפת את זה לגמריי״ אני בקושי מצליח לשמוע אותה מבעד לשוכרות שממלאת אותי, אני מנסה לעצור את הדמעות שלי שמתחילות לנזול אחת אחרי השניה על גבי לחיי, אני מרגיש כול כך דפוק וטיפש, לוקח עוד לגימה גדולה מכוס האלכוהול וגומר את הכוס השישית שלי, אחלה שיטה לפתוח את הערב כשהשעה רק 18:09 כך מורה השעון הדיגטלי של הטלוויזיה שמהנקודה בה אני יושב אפשר לראות את הממיר.
אני מנגב מהר בגב כף ידי את הדמעות לפני שיובל תשים לב למשהו, היא עסוקה מידי בלגרד את הפסטה השרופה מתחתית הסיר הכסוף.
והדבר היחידי שממלא אותי זה-׳איך נתתי לעצמי להיות כול כך טיפש?׳.