פרנויה – פרק 5

נכנסתי אל הכיתה הכמעט ריקה, מעט תלמידים שישבו במקומותיהם, אחד מהן ישן על השולחן בידיים שלובות, אחת אחרת ישבה עם אוזניות תקועות באוזניה ושירים חזקים מהדהדים מסביבה, עוד אחד נוסף שהעתיק שיעורים בהיסטוריה.
התקדמתי אל השולחן בקצה הכיתה, מתעלמת מאלה שכבר יושבים במקומותיהם, עוד כמה דקות יגע הצלצול ונהר של תלמידים יזרום פנימה אל הכיתה.
התיישבתי על הכסא האפור, מוציאה מתוך תיקי מחברת חלקה שעוד לא כתבתי עליה דבר ואת הקלמר הפרוותי הורוד שעומר התעקש לקנות לי.
שלפתי עיפרון רגיל מן הקלמר, מתחילה לשרטט קווי מתאר של ציור שאני עוד לא יודעת מה הוא הולך לצאת.
״היי את התלמידה החדשה, יובל?״ שני בחורות נעמדו מולי דומות כול כל אבל שונות כול כך, אחת מהן בעלת שיער שטני נוטה לחום-אדמדם יפיפה נח חלק על כתפייה ארוך עד מרפקיה, עורה מעט שזוף ועיניה חומות מבריקות מביטות לעברי, שפתייה מרוחות אודם אדום כדם והיא מחייכת חיוך קטן החושף טור שיניים לבנות וישרות.
השנייה בעלת שיער שחור פחם מעט גלי אסוף בקוקו מרושל על קודקודה, עיינה כחולות בהירות כמו קרח זוהר ואפעפיה מעוטרות ריסים ארוכות ושחורות.
״זאת אני״ עניתי לבסוף בחצי חיוך מזויף מניחה את עיפרון הציור בצד, מהנהנת טיפה בראשי.
״וואו זה ממש יפה״ אמרה הבחורה בעלת השיער השחור כלילה, הורדתי את מבטי אל הציור, להבה האוכלת וורד קוצני, טיפה אירוני?
״זה שום דבר״ מלמלתי תולשת את הדף מהמחברת ומקמטת לכדור קטן מניחה על השולחן לצד הקלמר.
״אז רצינו לשאול אותך משהו…״ התחילה לומר הבחורה בעלת שיער החלק והארוך, ״מה שתרצי״ חייכתי במזויפות ניכרת למדי.
״ראינו אותך אתמול עולה לרכב עם עומר כהן, הוא למד פה בעבר והוא כול כך חתיך!, אז היינו רק בכיתה ז׳ אז אין סיכוי הוא היה שם עלינו, אבל יש מצב שאתם זוג?״ שאלה המתולתלת בעלת השיער השחור פחם, גיחוך נפלט משפתיי, זוג, ממש בדיחה מצחיקה.
״לא , זה סיפור ארוך.״ נאנחתי לבסוף מביטה בהססנות על פניהם של השניים שנראו מאוכזבות לגמריי.
״בכול מקרה, מה הקטע של שניכם?״ שאלה אותי בהתעניינות, זה נראה כאילו אני באמת מעניינית אותה שזה היה שקר אחד גדול, היא התעניינה בעומר לא בי.
״שוב, זה סיפור ממש ארוך ומתוסבך תאמיני לי את לא רוצה לדעת״ אמרתי בביטול, מתחמקת מלספר לה שעומר הוא האפוטרופוס שלי.
״הוא ממש חתיך, זוכרת שפעם הברזנו משיעור והלכנו לראות את שכבת י״ב משחקים כדורגל והוא היה שם!״ אמרה הבחורה בעלת השיער החלק ושניהן התרחקו מהשולחן שלי בדיוק ברגע שצלצול בית הספר צרם בקול ברחבי המסדרונות והכיתות.
נהר של תלמידים זרם פנימה אל הכיתה תופסים את המקומות שלהם שהמורה נכנסת פנימה.
״להוציא מחברות תנ״ך״ הקול הצרוד שלה מהדהד בכיתה באוזניהם של התלמידים ושלי, עוד יום חסר תועלת.
פתחתי שוב את מחברות הציור, מתחילה לשרטט את קווי המתאר של הלהבות, של האש, והפעם במרכז האש השורפת ציירתי את עומר עם פנים שלוות.

נכנסנו הביתה, עומר עדיין מתעקש לבוא לקחת אותי מבית הספר בכול יום, ״את רעבה?״ שאל אותי כשזרקתי את הציור שציירתי בבוקר , של עומר נשרף בלהבות אל תוך הפח לפני שהוא ישים לב.
״לא״ עניתי קצרות והלכתי לכיוון החדר שלי, ״יובל חכי״ קולו קורא אחריי וגורם לי לעצור, להסתובב בחזרה אליו להביט בפניו.
״את חייבת לאכול משהו, אתמול לא אכלת כלום, לא לקחת היום אוכל לבית הספר , וגם עכשיו כלום, את חייבת לאכול משהו זה לא יעזור אם תרעיבי את עצמך״ אמר לי בדאגה והדבר היחידי הצורם שמהדהד בתוך ראשי כמו ציפורניים שורטות לוח גיר זה מילותיו המכאיבות.
׳זה לא יעזור׳.
״עומר שום דבר לא יעזור!, תפסיק להציק לי״ אמרתי עצבנית כול כך מסתובבת חזרה ונכנסת אל החדר שלי, טורקת את הדלת בחוזקה שיבין עד כמה אני עצבנית.
אני שונאת את העיר הזאת, אני שונאת את בית הספר הזה, אני שונאת את הבית הזה, אני שונאת את החדר הזה, אני שונאת את עומר.