פרנויה – פרק 2

התיישבתי בשולחן הקיצוני ביותר בסוף הכיתה, נמנעת מלהביט באנשים , ליצור קשר עין , אני לא יודעת אם זה פחד שעטף אותי , אם זה לחץ ששרוי עלי, או פשוט פרנויה שמשגעת לי את המוח כאילו והייתי רק צעצוע קטן בידי ילד תמים .
הכיתה התמלאה לאט לאט בתלמידים, הם נכנסו אחד אחרי השני, בזמן שהבטתי בהם ראשי היה בכלל במקום אחר, מחשבותיי הפליגו הלאה והדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו זה על המשפחה שלי.
קשה לשכוח את אימי היפה, בעלת השיער חום תלתלים שופעים כמו שלי, תלתלים מיוחדים ויפים שכול החברות מהבית ספר הקודם שלי היו מקנאות בי, והחיוך היפה והישר שלה החושף טור שיניים לבנות וישרות, עיינה התכולות בהירות כמו השמיים בשעת בוקר מוקדמת.
ואבא שלי, השיער השחור הקצוץ, העניים הירוקות והיפות שממנו ירשתי את עייני, הגוף השרירי והחזק שלו יחסית לגבר בן-40.
ושני אחיי הגדולים, מאור בן ה-25 , סטודנט לרפואה ועבד בחנות לחומרי בניין כדי להרוויח כסף בין לבין , דן אחי הגדול בן ה-23 , רק השבוע הזה היה אמור להיות לו-23 , זה היכה בלב שלי כול כך חזק שחשבתי לרגע שאני לא נושמת.
השריטות שיצרתי לעצמי עקצצו תחת שכבת המייקאפ העבה שכיסתה את פניי, זה גירד, שרף, להט מתחת לאיפור הרב.
התעוררתי באחת מהבועה בו שקעתי כשדלת הכיתה נטרקה והמורה נכנסה פנימה, הפסקתי להקשיב לה אחרי המשפט הראשון שבו הציגה את שמה.
הדבר היחידי שלא עזב את ראשי זאת התאונה , התאונה שהרסה את חיי ושינתה אותי מקצה לקצה, הלהבות האוכלות את הרכב ואותי ביחד , אבל אני חיה והם מתים, הם מתים ואני חיה, וזה הדבר היחידי שלא מפסיק להתנגן בתוך הראש שלי בלי הפסקה כמו תקליט שבור בתוך ראשי המהדהד את אותם המילים ברצף.
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳

רטט מכיוון האייפון הלבן שלי האחוז בחוזקה בין ידיי הקיץ את המנגינה הצורמת, הבטתי על המסך קוראת את ההודעה ,
מ: עומר
-מחזיקה מעמד?-

החלקתי את המסך לביטול הנעילה מקלידה את הקוד המוכר להחריד שלא שיניתי כבר כול כך הרבה זמן, 0855
זה ישר נכנס לי לשיחה עם עומר, לחצתי על השב והקלדתי הודעה בתגובה.
-הייתי במצבים גרועים יותר, אתה יודע-
הקלדתי במהירות מעיפה מבטים בין מסך הפלאפון אל המורה שדיברה בלהט על השנה הקרובה ועל מה שמצפה לנו, לחצתי על המקש הירוק ושלחתי את ההודעה אל עומר.
לא עברו כמה שניות אחדות והרטט שוב העביר צמרמורת בכף ידי האחוזה במכשיר החדיש והלבן.
מ: עומר
-אני יודע, תחזיקי מעמד ילדונת באחת אני יבוא לאסוף אותך. תחכי לי בשער-
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי וכיביתי את המסך המואר, מתפללת בליבי שהיום הנוראי הזה יגמר ואני אוכל לחזור אל הדירה הקטנה של עומר, אל חדר האורחים שהפך לחדרי, לחזור אל הפינה ולשבת על הרצפה, ופשוט… לבכות.