פרנויה – פרק 26 ואחרון

-כעבור חודש-

יש חמישה שלבים לאבל…
הראשון הוא הכחשה.
להכחיש את כול מה שקרה, להתנהג כאילו לא היה, כאילו לא נברא.
השני הוא כעס.
לכעוס על כול העולם, על כולם, למה לעזאזל זה קורה?!
השלישי זה מיקוח.
להתמקח עם כול מי שאפשר, רק כדי להחזיר אותם בחזרה… רק כדי לקבל איתם רק עוד מעט זמן בודד, להתמקח עם האל… רק על חמש דקות נוספות.
הרבעי הוא דיכאון.
דיכאון עמוק ממנו אין מנוס, אין נתיב בריחה או מילוט אפשרי, מבוך של זיכרונות רגשות ותחושות שבו נקברים בעוד אנחנו חיים.
החמישי והאחרון…
קבלה.
סוף סוף לקבל את הגזרה, אחרי כול כך הרבה שלבים, אחרי כול כך הרבה זמן, אני סוף סוף מקבלת, מבינה.
הם לא ישבו עוד…
הם הלכו ולא יחזרו, אני צריכה לחיות את חיי בלי להיות תלויה במחשבות , ברגשות ובתחושות שלי המכניסות אותי למבוך.
אני צריכה להתחיל לחיות את החיים שלי, להתחיל לתקן ולפצות על כול השנה האחרונה והקשה שעברה עלי ביסורים.
והרגע בו הבנתי זאת, זה הרגע בו הקול שבתוך מוחי נעלם.
נעלם כלא היה.
אני צועדת ישר עם ראש מורם לראשונה, יוצאת מהמוסד בו הייתי כלואה שלושה חודשים עד שהגעתי אל המסקנה- שאני חייבת להתחיל לחיות את חיי.
והרכב המוכר של עומר מחכה לי בחנייה, מחזיר אותי לימים בהם הוא היה מחכה לי מחוץ לבית הספר לאחר סיום הלימודים.
בימים בהם הייתי עוד שפויה, יחסית…
הוא מחייך כשהעניים שלו נפגשות בשלי, העיניים הירוקות שלו נוצצות מקרני השמש האחרונות שעוד מחממות את האוויר בבוהקה האחרון.
הקיץ שוב הגיע, השמש שוב חמה ומלטפת, וימי החורף החשוכים שביליתי בפינת החדר הסגור רק העיקו עלי.
אני נכנסת אל מושב הנוסע לצד הנהג , עומר זורק את הסיגריה הלבנה מבין שפתיו ונכנס אל מושב הנהג, מסתכל עליי בחצי חיוך שלא מסגיר דבר.
״מה?״ אני נאנחת בסוף בצחקוק קל, הוא רק מחייך ולא אומר דבר המסביר את פשר החיוך הדבילי המרוח על שפתיו.
״תענה״ אני דוחקת בו, צחקוקים נפלטים מבעד לשפתיי.
לעזאזל כבר חודשים ארוכים שלא שמעתי את הצחוק שלי, שלא שמעתי את עצמי מגחכת, שלא הייתה לי סיבה.
״אני פשוט…״ הוא מתחיל לומר ועוצר, משאיר אותי במתח, תלויה באוויר, והחיוך הרחב שלו לא אומר דבר, גורם לי להיות נבוכה מעט.
אני מרימה גבה, מחכה שישלים את המשפט, מחכה כבר לדעת את פשר החיוך שלו.
״אני מניח שאני… מאושר״ הוא עונה, הלב שלי מחסיר פעימה, לא שדמיינתי את דבריו, הוא באמת אמר שהוא… מאושר?
״למה אתה מאושר?״ אני שואלת, מרגישה יותר נבוכה ממה שהרגשתי קודם, מודעת לסומק שמלהיט את לחיי ומעטר אותם.
״את חמודה שאת מסמיקה״ הוא מביט עלי, העיניים הירוקות שלו ממיסות אותי, מחריבות אותי עד לעפר לרגליו.
והסומק עוד יותר מלהיט את לחיי עם המילים שלו, המילים שמקפיצות לי את הלב, את הדופק ל-200.
הוא נשען קדימה, היד שלו מלטפת את הלחי שלי, ושפתיו החמות נצמדות למצחי, הוא מתנתק במהירות- צביטה מזעזעת לי את הלב.
אני לא מדברת, אני לא עונה, לא מגיבה באיזה שהיא צורה, רק נשארת קפואה באותה תנוחה עם פנים אטומות.
״את נראת מאוכזבת״ קולו לפתע מדבר בחלל הרכב, עוד לא נסענו, המנוע בכלל לא דולק, רק יושבים ונותנים לקרניים האחרונות של השמש השורפת ללטף אותנו ולחמם אותנו מבעד לשמשת הרכב הקידמית.
אני מושכת בכתפיי בתגובה, חיוך קטן על שפתיי.
הוא שוב רוכן קדימה, השפתיים שלו נצמדו לי לאוזן, ״אל תתאכזבי״ הוא לוחש לי בשקט, קולו הגברי מזעזע את הלב שלי במקומו.
״אז למה אתה לא מנשק אותי?״ אני אוזרת את האומץ ושואלת, הוא מגחך באוזניי, קולו הגברי שובה אותי, מחריב את הלב שלי וממיס אותו.
״צופים בנו״ הוא צוחק, אני מסתובבת אחורה, הפסיכולוגית שלי מסתכלת, עינייה כמו נץ סורקות את האזור ומתמקדות עלינו.
הוא חוזר להתיישר במושב הנהג, מתניע את הרכב השחור המבריק וקול המנוע שלו מתעורר לחיים בקול שאגה שקטה, חריקת הגלגלים על הכביש נשמעת בחוזקה שהוא לחוץ על הגז, נוסע במהירות המרבית המותרת בכביש הזה אל עבר הבית.
להגיע כמה שיותר מהר אל עבר הבית.
הדרך לאט לאט נהפכת מוכרת, הרחובות כבר חקוקים בזכרוני העמוק, ובמהרה אנחנו מגיעים ליעדנו, הוא חונה את הרכב בחנייה השמורה לדיירים ויוצא מהדלת שבצד שלו.
אני באה לצאת מהדלת אבל הוא כבר זריז ופתח עבורי את הדלת, מושיט את ידו ועוזר לי לצאת.
אני מרגישה את ידו השרירית סוגרת את הדלת, ידו השנייה מצמידה אותי לרכב השחור, גופי לחוץ כנגדו.
הנכוחות הגברית שלו מורגשת מסביב.
הוא מתקרב לפניי עד שפתיו סנטימטר משלי, הנשימות המתוקות שלו מתנגשות ומתערבבות עם שלי.
תוך פחות משנייה מצאתי את עצמי בין זרועותיו השריריות והחסונות,והוא מכניס אותי לתוך נשיקה נעימה שלאט לאט הופכת סוערת.
וזה מה שמפצה על כול החודשים והימים שעברו עלי לאחרונה, על התרופות ששתתי ללא הפסקה בלי תועלת- והוא בעצם התרופה היחידה שבאמת תיקנה אותי , שהעלימה את הפרנויה.
והוא זה שגורם לי להרגיש סוף סוף שלמה…
והחור שהיה פעור בתוכי כבר אין ספור זמנים ורגעים, סוף סוף מתמלא.