פרנויה – פרק 24

אני מביטה מסביבי בקירות הלבנים להחריד, הכול לבן, הכול בהיר, בדיוק כמו חדר בבית החולים, רק שפה זה למשוגעים.
פינות הקיר מעקצצות לי על הגב, אבל זאת לא אותה התחושה כמו פינת החדר המוכרת מהבית של עומר.
רוח קרה נשבה מבעד החלון, נכנסת מאוויר הלילה שבחוץ אל החדר הקטן, מקפיאה אותי עד שד עצמותיי.
מחשבות שוב תוקפות אותי מכול עבר, שוב מסחררות את המוח שלי כמו בקרוסלה בלי מעצורים.
אני נזכרת באמא.
בשיער התלתלים החום והארוך, בעיניים הירוקות המבריקות, בחיוך שלה…
אני רק רוצה להתעורר מחלום הבלהות הזה, לגלות שכול החודשים האחרונים והמיגעים היה בסך הכול סיוט מתמשך, ואני אקום למיטה שלי, בבית שלי, עם המשפחה שלי, שפויה.
אבל זה לא סיוט, זה לא עוד חלום דפוק, זאת המציאות.
עד כמה שהיא כואבת , זה האמת, ואין שום דרך אחרת.
אני לעולם לא אראה יותר את החיוך של אמא, לא אטעם יותר מהבישולים שלה בימי שישי לפני השבת, אני לא יריח יותר את ריח הבושם המוכר שלה.
אני לא ישמע יותר את קולה הרך המעיר אותי בבוקר לבית הספר, קולה השר מנגינות ישנות בזמן שהייתה מנקה את הבית בכול ערב בטענה שאנחנו מבלגנים.
אני לא ישמע יותר את קולה צועק, מתעצבן עלי, ברגעים אלו אני רק מתפללת לכך שאני אשמע אותה שוב, אפילו אם זה בשביל שהיא תצעק עלי כמה סתומה אני, ששום דבר לא יצא ממני, שאני בסך הכול עוד ילדה מפגרת בעולם דפוק וגדול.
אבל קולה לא ישמע יותר באוזניי, לא משנה עד כמה אתפלל, עד כמה אבקש ואבכה לאלוהים, היא לא תחזור עוד.
היא לא תחזור יותר.
ושוב המנגינה המפגרת שמתנגנת במוחי בדרך קבע, מנגינה שלא מתה לא משנה עד כמה אני מנסה להרגה.
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
ואמא זאת רק אבדה אחת , יש גם את אבא, דן ומאור אחיי הגדולים, כולם מתים.
אין לי עוד טעם להישאר חיה, אין עוד טעם לחיים בלי שום דבר שמחזיק אותי בסביבה.
הכול הלך לי, הבית הישן, המשפחה, החברות, כול מה שנותר לי זה ארבע קירות.
ארבע קירות במוסד פסיכיאטרי דפוק.
אני יודעת עד כמה אני מתוסבכת, אני יודעת עד כמה אני כושלת ולא מוצלחת מכול בחינה שהיא.
עד כמה המוח שלי לא עובד כראוי, עד כמה התפקוד שלי שגוי.
והסבל… אינסופי.
חייב להיות איזה שהוא תרופה, משהו שיעביר את המחלה המדביקה את כולי, השוברת אותי מבפנים, הנותנת לכול כולי לקרוס פנימה לערמה של חלקים.
דפיקות שקטות וחדות על הדלת, מהוססות, מפחדות ,אני מרימה את ראשי מבין רגליי אפילו לא טורחת לנגב את הדמעות השורפות במורד לחיי.
הוא שמה מביט עלי, הדלת חורקת כשהוא נכנס, הפנים שלו אוטומות מסתירות את מה שמתחולל בתוכו, אבל העיניים שלו משקיפות סערה, סערה של רגשות המתחוללת בתוכו.
״אני אשחרר אותך מפה, אני מבטיח״ הוא שבור, קולו לא גובר על לחישה שקטה, ליבי נשבר עוד יותר ממה שהוא כבר שבור ומרוסק.
אני רק מצליחה להנהן בראשי, קולי גווע יחד עם פרץ הדמעות הפורץ ממני בשנייה אחת בודדה.