פרנויה – פרק 22

ישבתי בפינת החדר המוכרת להחריד, אותה פינה בה אני יושבת כבר במשך חודשים ארוכים כול פעם שאני מרגישה שאני הולכת ומאבדת את זה.
אני עומדת על קצה צוק השפיות והדעת, תלויה בין שמיים לארץ, והמשב רוח הקטן ביותר יעיף אותי מהקצה, ואני אשתגע לחלוטין.
פינות הקיר מעקצצות על גבי בצורה מוכרת, בצורה מזוכיסטית אני מרגישה שייכת לפינה הזאת ולעולם לא אוכל להתנתק ממנה.
כבר ימים ארוכים שלא התעוררתי בדיוק בשעה ארבע לפנות בוקר כמו מאז שהתאונה קרתה, אני ישנה יחסית בסדר אם לא מחשיבים את הסיוטים שעדיין ממלאים את מוחי.
הרגע הזה, שממנו הכי חששתי ביותר הגיע, הפרנויה עשתה קאמבק, חזרה בחזרה להדהד בקול רם וקולני בתוך הראש שלי, נדלקת כמו שלט ניאון חוצות מהבהב, הפרנויה כבר לא אותו הקול החלוש שהדהד בירכתי מוחי מאז האישפוז בבית החולים, עבר מאז בסך הכול שבוע ימים.
הפרנויה צועקת ומחרישה את אוזניי בתוך מוחי, את אותה מנגינה מוכרת, אותה מנגינה מטומטמת, אותה מנגינה צורמת שאני כול כך שונאת ומתעבת.

׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳

והלהבות השורפות חוזרות גם הן, מכלות את כול כולי מבפנים מזכירות לי את כול מה שקרה, מזכירות לי למה בעצם אני במצב שבוא אני נמצאת.
התאונה שפירקה את חיי לגורמים הכי קטנים שיש.
כולם מתים, כול המשפחה שלי מתה!
אין לי אף אחד אחר.
גם עומר נאבד איפה שהוא באמצע הדרך הארוכה מאז הכול קרה.
אני לבדי ואנוכי, כנגד העולם הגדול הכול על דפוק ולא מוסרי הזה, החיים לא פיירים אבל מי אני שאתלונן?
דרך מסך הלהבות שחזרו לשרוף את כולי מבפנים, אני שומעת את רעש הדלת הנפתחת, קול שאני מנסה להדחיק.
קולות לא מוכרים מופיעים.
עומר בחברת אנשים, לוודאי חברים.
מהר מאוד אני שמה לב שאני טועה, צעקות נשמעות מבעד למסך הלהבות וידיי מתחילות לרעוד בלי שליטה, כאב ראש נוראי פועם ברקותיי בחוזקה והכול הופך מטושטש.
הצעקות, ריבים וויכוחים מגיעים מכיוון המסדרון, דפיקות רמות על הדלת נשמעות.
אני מתכווצת בפחד לפינת החדר המוכרת, כולי רועדת לא בגלל הפחד אלה הרעידות המוכרות שפוקדות אותי תמיד.
אני מרימה אוטומטית את ידיי לראשי מעסה את רקותיי הפועמות בכאב נוראי, זיעה מצטברת על מצחי והקול שבירכתי מוחי זועק אלי לברוח, צועק לי שכולם באים לתפוס אותי, לקחת אותי מפה, כולם רודפים אחריי.
דמעות זורמות על גבי לחיי , והפחד הפועם בתוכי יחד עם הלהבות החמות והשורפות כול כך משגעות את המוח שלי.
והינה הגיע משב הרוח הקליל ביותר, העיף אותי מהצוק הגבוה של השפיות והדעת, ואני נופלת מטה לתהום ללא תחתית.
השפיות והדעת עוזבים אותי לבדי, בדיוק כמו שכולם עזבו אותי להתמודד לבד עם הכול.
ויחד עם השיר המוכר המתנגן יחד עם הקול שבירכתי מוחי, לרקע הלהבות הלוהטות המכלות את כול כולי.
ואני לא מפסיקה להתנשף פנימה והחוצה כמו מישהי שעשתה מאמץ גופני אבל אני לא זזתי סנטימטר אחד.
ולכול זה מתלווים הדפיקות העזות והרמות שעל הדלת.