פרנויה – פרק 14

אני מתיישבת בפינת החדר המוכרת, מרגישה את דפנות הקיר מעקצצות לי על הגב שאני מתיישבת בצורה לא נוחה.
הדמעות שעצרתי במשך שעות ארוכות של היום החליטו לגבור על הסכר שבניתי ולהתפרץ מבעד זוג עייני הירוקות, זולגות על גבי תווי פניי ונושרות מלחיי, נספגות בגינס המשופשף הלבוש לרגליי.
שוב תמונות קופצות אל הראש שלי, כמו תגובה אוטומטית ברגע שאני מתיישבת בפינת החדר המוכרת להחריד.
אני שומעת את המנגינה הקבועה, הכאובה מתנגנת בעוצמה חזקה לרקע התמונות שבעייני רוחי, עייני עצומות בחוזקה, והלהבות מתחילות לבעור בתוך דמי, להתפרע בעורקיי, לאבריי לרטוט, וללבי לכשול בכאב.
עד מתי הסבל?
אני שומעת דרך כול מסך הלהבות והדמעות תקתוקים קלים על הדלת, זה מעורר אותי בשנייה אחת מן העולם הספוג כאב שלי, גורם לי להרים את ראשי מבין ברכיי.
״מה?״ אני שואלת בנימה הכי יציבה שיש לי, למזלי היא יוצאת בצורה הכי טובה שאני יכולה לבצע, כעבור רגע קל אני שומעת את עומר מהבעד השני.
״את בסדר?״ הוא שואל אותי שאלה כול כך מטומטמת, לא, לעזאזל, לא, אני בשום פנים ואופן לא בסדר!
״כן״ אני משקרת במתח נחושה, שקרים ועוד שקרים, ובנתיים הכול כושל אצלי מבפנים.
״את רעבה?״ הוא שואל אחרי כמה שניות קצרות של שקט , אני עוצמת את עייני בחוזקה, גופי מסרב לעמוד ולעזוב את פינת החדר.
״לא״ אני עונה בכוח, מאז המוות שלהם אני בקושי אוכלת, ירדתי המון במשקל, אבל אני לא רעבה. לא משנה כמה עומר יכריח אותי לאכול, אחרי שני ביסים אני לא אוכל לדחוס עוד מזון לפי.
״את בטוחה?״ הוא ממשיך ברצף של שאלות מטומטמת , ״כן עומר״ אני עונה במהירות ,בעצבים, והלהבות רק בוערות בתוכי, אין לי עצבים אליו, אין לי כבר כוחות לשאת את השריפה .
׳אז מה לעזאזל את רוצה?׳ מוחי שואל שאלה, שאלה טובה למעשה. מה באמת אני רוצה?.
ואז כדרך קבע, זה נדלק כמו שלט חומות מהבהב, אני רק רוצה שזה יפסיק, אני רק רוצה ש׳הפרנויה׳ תפסיק.

לא נרדמתי במשך כול הלילה, לא הצלחתי לשים את ראשי בלי שהקול בירכתי מוחי ישגע אותי, השעה מתקרב ל04:00 לפנות בוקר, למזלי היום אני לא לומדת אז הרשתי לעצמי להישאר ערה.
לספוג את כול הכאב, לספוג את כול הלהבות שלא מפסיקות לשגע אותי.
אני מרגישה את השריטות שעל פניי מעקצצות מעט, הן כמעט נעלמו לגמרי, רק צלקות דקות וכמעט בלתי נראות לעין מתנוססות על פניי, לא משהו שאיפור לא יכול להסתיר.
רעד בלתי נשלט מתחיל לשגע אותי, ידיי רועדות בלי הפסקה, גופי רועד ללא שליטה, רגלי רועדת ודופקת ברצפה קול נקישות מהדהד בחדרי.
אני יושבת על קצה המיטה, הרשתי לעצמי לעזוב את פינת החדר האימתנית, הרי מה יעזור לי אם אני יחזור אל הסבל כרוצה? , הלא כן זה רק אדם מזוכיסטי ירצה בכך.
אני חייבת לשרוד, לסבול, להרפות בסופו של דבר, לעבור הלאה.
היום עומר מכריח אותי ללכת להרצאה מטומטמת של אדם זקן שהוא מכיר, הוא אמר לי שזה מישהו שקרוב אל הלב שלו והוא הבטיח לו שאנחנו נגיע.
לעזאזל איתו.
אני קמה לאט מקצה המיטה, הרועדות מטמטמות אותי אבל אני חייבת להגיע לחדר-הרחצה ולבלוע את הכדורים כדי שהרעד יעלם.
זה הלילה הראשון מזה חודשים ארוכים, שאני סוף סוף מבינה שאני צריכה להמשיך הלאה, חייבת להמשיך הלאה.
הכול זה בתוך המוח שלי, תרתי משמע, הפרנויה בתוך המוח שלי, אני חייבת למצוא סוג של תרופה.
לא משנה איזה, העיקר תרופה שסוף סוף תרפא אותי מכול הרעידות, הלילות המלאים חוסר שינה, הסיוטים וחלומי בהלה שלא מפסיקים להגיע אחד אחרי השני ולייסר אותי בלילה.
אני כדרך קבע עומדת מול המראה בחדר הרחצה הקטן שבדירה של עומר, בקבוקוני הפלסטיק אחוזים בידי בחוזקה, הכדורים מחליקים במורד גרוני לאיטם והלהבות לאט לאט שוחכות.
אני לוקחת עוד שלושה כדורים קטנים ולבנים ליתר ביטחון, לא יכולה למנוע את הרצון העז הזה לבלוע את כול הכדורים שבמיכל ואולי זה סוף סוף ישקיט את הקול שבירכתי מוחי.
אבל אני לא יכולה לעשות זאת, לא משנה עד כמה אני רוצה.