פרנויה – פרק 13

אני צועדת אל תוך מבואה יוקרתית, עומר נפרד ממני בכניסה בהבטחה שהוא יחזור בעוד שעה וחצי אחרי התור.
אני מגיעה אל אזור ההמתנה, ילד הנראה כבן 14 ישב שמה, מלא בעגילים, קופסת הסיגריות שלו מבצבצת מאחד הכיסים.
נסיתי להתעלם ופניתי לשבת על אחת הכורסאות העור האדומות מבריקות.
ברגע שהתיישבתי על הכורסה, אישה הנראת בסביבות גיל ה40 פתחה דלת ועמדה בכניסה, מאחוריה ניראה חדר גדול.
״יובל פרץ?״ היא שואלת ומבטה נתקע עלי, אני קמה מעל הכורסה שרק עכשיו התיישבתי עליה ועקבתי אחריה אל תוך המשרד הגדול.
הקירות צבועים בשחור, ספות בד אדומות מסוגננות לפי שנות ה-60 עיטרו את מרכז החדר, ובקצה החדר שולחן עם מחשב שחברת אפל מתנוססת על אחורי המסך.
היא מצביעה על אחת הספות ומסמנת לי לשבת, אני יושבת מתוחה עם גב זקוף, מחכה רק לרגע שהשעה וחצי האלה יגמרו ואני ירוץ מפה אל עומר, ואל הדירה שלו, אל החדר אורחים- השינה שלי, להינעל שמה ולטבוע בעולם משלי, בלי אנשים מסביבי.
היא מתיישבת על כורסת יחיד למולי, שיערה בלונדיני אסוף בפקעת עם סיכה מוזרה במרכז, לעיניה משקפיים גדולות עם מסגרת שחורה- היא הזכירה לי את המכשפה הרעה משלגיה.
מגוחך, לא ככה? . אני מתחילה לדבר עם עצמי. זה לא ממש טוב.
היא פוצחת את פיה, ״איך עבר עלייך השבוע?״ היא שואלת אותי, אני מרימה את מבטי שסרק את המראה שלה עד עכשיו, וחושבת על תשובה, אני לא רוצה לחשוף את החיים שלי בפניה, אבל אני חייבת לדבר, החלטתי לחשוף רק את הקשיים בלימודים.
״בינתיים אני מסתדרת״ אני עונה בנימה שהיא אמורה להאמין לה, אבל אני לא מצליחה להאמין לעצמי.
היא כותבת משהו ביומן עור עבה ושחור שנח על ברכייה הצנומות, ומרימה את מבטה חזרה אלי, חזרה אל הפנים שלי שמנסות לגייס את ההבעה הכי בטוחה שיש.
״ואיך בבית?״ היא שואלת שאלה שכבר ציפתי לה לפני הכול, חשבתי כבר על תשובה טובה, שנונה, שתוציא את עומר הבן אדם הכי טוב, האופוטרופוס הכי טוב שיכול להיות.
״מעולה, למען האמת מצויין, הוא עוזר לי בשיעורי-בית, לא עוזב אותי עד שאני מסיימת במטלות-הבית כמו לשטוף כלים, לסדר את החדר״ אני אומרת עם חיוך בטוח וצחקוק קל, היא נראת מאמינה, טוב זה לא שקר מוחלט, זה האמת, רק אני לא מספרת את מה שעובר עלי בלילות.
״זה נשמע …שטוב לך שם?״ היא שואלת אותי יותר מקובעת עובדה, אני ממהרת להנהן בראשי, מוסיפה חיוך קטן, ״הכול מעולה״ אני מוסיפה , כול הזמן הזה שומרת על נימה בטוחה, לא חושפת את הרגשות המעורבים שלי בסיפור.
את הלילות ללא שינה.
את המשיכה המינית שלי לעומר.
את הימי לימודים הגרועים.
ובנוסף להכול הכדורים מפסיקים להשפיע.

בלי שאני שמה לב שעה וחצי עוברת במהירות בזמן שקשקשתי לה על ילדה שהכרתי בבית ספר, שהיא סיפרה לי שהיא מאומצת , מנסה לשנות את הנושא ממני לדברים אחרים, ולמעשה… זה די הצליח לי.
״השעה וחצי שלנו נגמרה, נתראה ביום חמישי הבא״ היא אומר לי בחיוך וקמה מן הספה, קמתי גם אני מהכורסה שכבר קיבלה את הצורה שלי מרוב ישיבה ממושכת, מתחתי את אבריי בתנועה כמעט ובלתי נראת לעין, ממהרת לברוח מהחדר וללכת אל החניון מחוץ למבנה, לחפש את ההונדה הכחולה-שחורה שלו ורק ללכת מכאן כמה שיותר מהר.
במהרה אני מוצאת את הרכב, עומר נשען על מכסה המנוע עם סיגריה בפה, לעזאזל למה הוא ניראה כול כך טוב?
אני מקללת את עצמי בפנים במיליוני קללות שונות, אני לא אוהבת את עומר, אני יודעת את זה, אין לי שום רגש אליו, אבל המשיכה המינית שלי כן מורגשת בכול תא ושריר בגופי שאני רואה אותו במצבים מסוימים.
בבית עם בוקסר, נשען על מכסה המנוע עם סיגריה בפה בדיוק כמו עכשיו, אני נכנסת מהר אל הרכב, בלי לדבר עם עומר, אני שונאת שהוא שואל אותי שאלות, אני רק רוצה לחזור אל הדירה, לחזור אל העולם המלא כאב שלי, להרגיש כאילו מעולם לא עזבתי.
אני משעינה את ראשי על דופן החלון, ראשי נוגע-לא נוגע בזכוכית הקרה, והמזגן בפנים עוטף אותי מהר באוויר קריר וקליל.
עומר לוחץ על הגז עולה על הכביש ומשתלב עם התחבורה הסואנת של תל-אביב.
בדרכנו אל הדירה שלו.