פרנויה – פרק 12 – (עומר)

השעה שלוש הגיע, כבר כמעט עשרים דקות שאני מחכה מחוץ לשער בית הספר של יובל, מחכה שיום הלימודים שלה יסתיים ואני אוכל להחזיר את שנינו אל הבית, לנוח.
אני עוד דקה נרדם על החלון שראשי מושען עליו, העייפות משתלטת עלי לאט ועפעפי מאיימים להיסגר, אבל הדלת הנפתחת לצידי מעירה אותי וגורמת לי להתיישר במקומי, יובל נכנסת למושב הנוסע ומביטה בשמשה הקדמית, אפילו שלום לא אומרת, זה משגע אותי הגישה שלה, אבל אני לא אומר לה על זה כלום כי אני יודע שמספיק קשה לה עם הכול, לאבד בן אדם אחד שקרוב אלייך זה משהו אחד, אבל לאבד משפחה שלמה במכה אחת , לחוות 4 אבידות ביחד זה הדבר הכי קשה שיש.
התנעתי את הרכב לוחץ על הגז ועולה על הכביש, רוצה להגיע כמה שיותר מהר אל הבית, לישון אחרי יום עבודה מעייף, להכין ארוחת ערב וללכת לעבודה השנייה שלי , קשה לשרוד עם שתי עבודות, אבל אני חייב לפרנס איכשהו נערה מתבגרת.
״איך היה יום הלימודים?״ אני שואל אותה בכחכוך גרון קל, מפסיק את השקט הבלתי נסבל שצורם באוזניי ביני לבין יובל.
היא לוקחת נשימה קטנה ואז פותחת את פיה לענות, ״בסדר״ לא מאריכה במשפט שלה, כמעט כמו כול הזמן, מתחמקת מלדבר.
״את יודעת שיש לך היום תור אצל הפסיכולוגית״ אני מזכיר לה את התור הקבוע שלה בכול יום חמישי בערב אצל הפסיכולוגית שמשרד הרווחה ממן לה.
״אני לא הולכת״ היא חושקת את שינייה ושוב מתחילה איתי בוויכוחים שאני אנצח בהם לבסוף.
״יובל דיברנו על זה, את חייבת ללכת ולדבר ,אחרת הם יקחו אותך ממני, וישלחו אותך למשפחה אומנת כי הם יחשבו שלא טוב לך אצלי״ אמרתי לה בקול החלטי כשאני חונה את הרכב תחת הבניין בו אני גר, אנחנו גרים.
היא רק הנהנה בראשה פעם אחת ויצאה מהרכב, ממהרת להכנס לבניין ולעלות במדרגות עד לקומה השלישית לדירה שלי.
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי, אני כבר לא יודע מה לעשות עם הילדה הזאת, היא מחרפנת אותי.
נעלתי את הרכב עולה אל הדירה ברגליים עייפות ונכנס אליה, יובל עמדה באמצע המסדרון עם היד על ידית הדלת, היא נראת קפואה מאיזה שהיא סיבה.
סגרתי את דלת הדירה מתקדם אליה לאט, ״את בסדר?״ אלה המילים היחידות שהצליחו לצאת מפי, היא נראתה מתעוררת מחלום בהקיץ ומיד נכנסה לחדר שלה בהנהון ראש קטן.
׳לעזאזל׳ מלמלתי לעצמי עושה את דרכי למטבח הלא כול כך קטן ושולף מהמקרר בקבוק בירה קרה מזכוכית ירוקה חצי שקופה מבעדה אפשר לראות את הנוזל המשכר.
ברגליים כושלות אני צועד אל המרפסת שהכניסה אליה היא מקיר הסלון, אני יוצא אל האוויר החם של תל אביב בשעות הצהריים המוקדמות, לוגם מהבירה הקרה והצוננת שזולגת במורד גרוני ונותנת לי תחושה טובה עד כמה שבירה יכולה לתת, זה לא וודקה, אבל אני מנסה כמה שפחות לשתות.
אני שומע צעדים שקטים ומעומעמים, אני מסתובב ומשעין את מרפקי על מעקה המרפסת ומביט אל תוך הדירה, יובל במטבח פותחת את הברז ומוזגת לכוס זכוכית מים.
לפתע היד שלה רעדה בצורה בלתי נשלטת והכוס החליקה מידה מתנפצת על גבי הרצפה.
הנחתי מהר את בקבוק הבירה על הרצפה ורץ פנימה אל הדירה, אל יובל שנראת מפוחדת משום מה.
״יובל מה קרה?״ שאלתי לחוץ, עינייה המזוגגות באוויר, כאילו אינה נמצאת פה, לא רוחנית, ״יובל! תגידי משהו״ התחלתי להלחץ אישוניה התרחבו והיא חזרה להביט בפניי, ״מצטערת״ היא ממלמלת במהירות, מתכופפת אל הרצפה ומתחילה להרים בידיים חשופות את שברי הזכוכית השקופים.
״עזבי, אני ינקה את זה, לכי תתארגני אני עוד מעט לוקח אותך לפסיכולוגית״ אמרתי במלמול קל, הרגשתי את היאוש מציף אותי מבפנים, הילדה הזאת מחרפנת אותי, אבל מצד שני, היא לא אשמה.