"פריקית" – פרק 1

אתם יודעים, לכל אחד יש תווית, בדרך כלל עוד מהילדות. 'המקובלת', 'הספורטאי', 'החזק', 'החנונית', וכך זה ממשיך הלאה. התווית שלי היא קצת שונה שונה – איך נגיד? אני מחוץ למעגל הזה, למעגל של הרגילים, של המקובלים. זה במעגלים – המעגל של המקובלים, של החנונים, של הספורטאים, של הבנות ושל הבנים. אף פעם לא ראיתי ילד מחוץ למעגל. עכשיו אני רואה. לי יש תווית אחרת: איזו? כן, אתם צודקים. אני 'הפריקית'.

—

חבשתי על ראשי את כובע הצמר השחור והתחלתי לשרוך את השרוכים של נעלי ההתעמלות. "למה את כזאת?" אימא שלי שאלה אחרי שהגעתי למטבח. היא תמיד שואלת את זה, והיא הסתכלה על הלחיים שלי. ציירתי עליהם פסים ודמעות בשחור. משכתי בכתפיי והשפלתי את מבטי, מסתכלת על שרוכי הנעליים הקשורים בלולאות קטנות. שמתי לב שאבא ישב לשולחן, מחכה לטוסט שלו. "כי זאת אני," אני לוחשת, ומשתדלת לא לבכות, כי עבדתי קשה על הפסים והדמעות הבוקר. היא נאנחת ושואלת אם אני מעדיפה הבוקר טוסט עם גבינה צהובה או דגני בוקר, ואני עניתי שאני מעדיפה לא לאכול כלום. אף על פי שהשעה הייתה שבע ועשרים בלבד, נשקתי לאימא ולאבא (שקרא עיתון), הנפתי את הילקוט על גבי, פתחתי את הדלת ויצאתי.

בזמן שהלכתי, נעלי התעמלות שלי השמיעו קולות שקטים על המדרכה. עברתי בין הבתים. על הכביש נסעו כמה מכוניות (ואופניים שתלמידים רכבו עליהם לכיוון בית הספר), על המדרכה הלכו כמה ילדים וחתול אחד הציץ מחצר הבית של בעליו. ליטפתי אותו, ומיהרתי לדרכי. אף אחד לא הלך איתי, אפילו לשבת לידי בהסעה לא רוצים, ובגלל זה אני הולכת ברגל. בדיוק ראיתי את ההסעה עוצרת לידי, כי הייתי ליד תחנת האוטובוס. ילדה אחת מהכיתה שלי ישבה על הכיסאות של התחנה, וכעת היא זינקה ממקומה ועלתה. "את עולה?" שאל נהג האוטובוס הנחמד, ואני בלחץ שיחקתי באצבעותיי. לבסוף הנהנתי, והוא אישר לי לעלות. חשבתי על הילדה שזינקה ממקומה – ידעתי למה. היא ידעה שבסוף אעלה לאוטובוס כי לא ארצה לאחר, ומיהרה לתפוס לה מקום ליד חברים כדי שלא תיאלץ לשבת לידי. נכנסתי למושב האחורי, איפה שאף אחד לא יושב, והתיישבתי. הדלתות נסגרו מאחוריי בשקט. לא רציתי לחשוב על מה שיקרה אם מישהו יתיישב לידי. אבל ידעתי שזה לא יקרה. הרי למה שמישהו ירצה לשבת בהסעה, או בכלל, ליד פריקית?