פריחת השושן-פרק 1(יואי)

ריין נשרך באיטיות אחר אם הבית שהובילה אותו לחדר מגוריו, מבט חולמני נשקף מהעיינים הבוהות ברכות על המסדרנות הרחבים, אדם המביט בהם היה עלול לחשוב כי נער זה לא יגיע לדבר בחייו וכי להט החיים המאפיין את גיל הנעורים פסח עליו, אך לא כך היה הדבר, הנער חונן בחוכמה וקליטה מהירה, שהשאירה מאחור את בני גילו, הנאבקים להבין את החומר הנלמד.
"ריין!" רגזה עליו אם הבית חסרת הסבלנות, "עליך להזדרז להניח את המזוודה בחדר, ולגשת לכיתת הלימוד".
הנער הרחיב את צעדיו עד ששוב פיגר מאחור ונגרר בעדינות לדלת הכיתה על ידי אם הבית .
הדלת הייתה פתוחה וריין נכנס בעדה, כשחיוך שובב ומבט מזוגג נסוך על פניו.
תלמידים מעטים קלטו כי המבט החולמני הינו השליה וכי מאחוריו עומד נער בעל מוח וקליטה כשל טובי וחכמי המדינה.
אחד מן הנערים אשר זיהה את ייחודו של ריין היה נער שזוף בעל עיינים שחורות ורעמת שערות שמסגרו את פניו באופן גברי ומושך, נער זה, היה הרוח החייה של התיכון, הוא היה ליבו של כל ארוע, ועל פי גחמותיו קם ונפל דבר.
ריין הושב ממולו, והשיעור המשיך כמידי יום,
ריין המשיך לבהות, אך עם כל רטט של פלאפון הוא נדרך, ובדק מניין הצליל.
ריין כבר ידע כי מערכת החינוך המושרשת בכול מדינות העולם שונתה בפנימיה זו, פנימיה זו יועדה לנערים בעלי קריירה מוקדמת, יורשי הון, זמרים ידועים, וכוכבי טלווזיה מפורסמים, שבחרו להעשיר את עצמם בידע נוסף  ועל כן הותר לתלמידים לענות לטלפונים רוטטים במהלך השיעור.
כדי לא לפגום בקריירות המפוארות שיעדו להם הוריהם.
ריין לא ענה על הקטגוריה הזאת, להפך הוא נגד אותה, כנער יתום היה תלוי בחוכמתו ובדאגתו של אהובו, וזה לא אכזיב, מיום שנפגשו לא פסקו ידיהם מלחפש אחת את השניה, ועיינהם לא שבעו מראות.
אך כעת זמנם הולך ואוזל, ימיו של הנער החולה ספורים, כך הראו המחשבים, כך אמרו הרופאים וכך ידע ריין, שהכיר את ספרי הרפואה טוב יותר מאשר את פניו.
סיאלו הביט בנער החדש, בוחן את מבנה גופו החלש, את השער החום בהיר שהסתלסל בקצוות ואת היד הרצה על הדף בעוד העינים נראות, כלא מרוכזות בדבר.
הנער החדש הלהיב וסקרן אותו הוא ציפה במשך רוב השיעור לכך שהמבט התמקד, ולו לרגע קטן אחד, אך הנער כאילו מתגרה בו סרב למלא את משאלתו המוזרה.
מבטו של סיאלו סוף סוף ניתק מריין,
אך התקבע על החלון המשקיף אל הים, המים סערו, רגשו וקצפו, עייניו כושפו למחזה הפראי הנגלה לעיניו, והוא נעלץ בלית בררה לעזוב את הכיתה, לרוץ לחדרו לקחת את הגלשן ולצאת לים.
הים כעס, הסתחרר, גליו התנפצו בזעם על סלעי החוף, הים דיבר, הוא שר, סיאלו שמע את שירתו, הים חש כאדם נבגד, הוא נותר בזעמו לבדו, אך סיאלו לעולם לא יטוש אותו, ביגונו הוא ימצא איתו, סיאלו התחבט בגלים ונלחם להשאר בחיים, כי הים אין בו רחמים, וגם ידידו לפעמים הם אויבים, המים צלפו בפניו דורשים כי יניח להם ויותיר אותם לבדם, אך הוא זעם, וסרב להתרחק, גם כאשר הרוח יבשה את שפתיו וגרוני ניחר ממי המלח, הוא סרב להשבר גם כאשר גופו הותש.
סיאלו נרגע והסערה בעייניו שככה רק כאשר הים רגע ושקט, הוא נפלט אל החוף כניצול מטביע, גופו רוטט מעייפות והתרגשות, שערו מטפטף על כתפיו טיפות קרירות שאינו חש בהם, משום שכול גופו נוטף מים.
סיאלו התכוון להשתרע על החוף ולנוח עד שכוחותיו יתחדשו, אך על החוף חנה רכב שטח שהפיץ אור וגבר בחליפה שהחזיק ביד אחת פלאפון צמוד לאוזן וביד אחת מגבת גדולה, ברגע שהגבר הבחין בו הוא ניתק את הקו ורץ לקדם את פניו ידיו אחזו בו ועטפו אותו במגבת סיאלו הושכב בזהירות במושב האחורי מקשיב בחצי אוזן לסוכן שלו זאנדר.
"אתה מבין שאם לא ההיתי שומע שיש סערה בחוף המערבי של מדינת איטליה, ההיתה נרדם על החוף? אתה יודע מה היה קורא, אם ההיתה נרדם על החוף, שלושה מטרים מקו המים כשהים משתולל? אז אני אגיד לך! הוא זעם ונהג בתנועות עצבניות לעבר בית החוף שהיה חצי שעה נסיעה מהפנימיה היוקרתית בה למד סיאלו…
"גל נחמד, לא מזיק בכלל…" זאנדר אמר ציני. …"…היה סוחף אותך עד מצולות הים, עוד לפני שתספיק לפקוח שוב את העיינים ו…"
בשלב זה סיאלו נרדם.
סיאלו היה עצבני כשזאנדר העיר אותו וכמעט נשה אותו לחדר האמבטיה, "זה בסדר אני אדאג לו מעכשיו" אחזה בו סוכנת הבית קלייר וסילקה את זאנדר מחדר האמבטיה.
המים החמים הרדימו אותו, ולא שהוא היה צריך הרבה תמריצים להרדם, קלייר טיפלה בשריריו, משתמשת בשמנים שהרפו את גופו, והפריעו לו לישון.
נראה כי קלייר לא תניח לו לעולם.
כשהרחצה הסתיימה סיאלו כבר יכל לדאוג לעצמו ושלח את קייט למצוא לו משהו לאכול.
הוא נכנס לחדרו בחלוק רחצה ורטן כשראה את מנהל המוסד בו למד, עומד ובוחן את הגבעים והמדליות שהונכו אחר כבוד בארון זכוכית.
"מתי קיבלת את זה" הוא הניח ידו על הזכוכית השקופה כדי לסמן את הגביע המוזהב שעמד שם.
"בשנה שעברה" סיאלו ענה, "זכיתי מקום שני באליפות העולם"
"מי היה הראשון?"
"אבא שלי, הוא מת בתאונת אימונים".
"כעסת על הים כשזה קרא? האשמת אותו?"
'לא" אמר סיאלו בביטחון, מחליש את זעקות השבר של ליבו, "הים חי, זה אנחנו שמתים".
"כן, נכון". נאנח המנהל והסתובב להביט בעיינו "סיאלו אתה כבר יודע כי מעשה נוסף כזה, יגרום לנו לשקול האם אתה ראוי להמשיך ללמוד במוסד שלנו ולכן לא הגעתי כדי לאיים.
אני זקוק לעזרתך בעניין מסויים"
"במה?" תהה סיאלו, "התלמיד החדש הוא… הוא… הוא חברו של אחייני, אתה זוכר את שין! נכון?
כן, כן. מה שלומו?
לא טוב, למעשה… ימיו ספורים ובקשתו ממני הייתה כי אדאג לבן זוגו, כך שמהרתי לקבל את הנער לתיכון, אבל את מבין? שין לא ביקש רק שאני אדאג לו למזון ולבית, הוא ביקש שאני אדאג גם לכך שהוא לא ישבר כשאחייני ימות ואת זה אני לא יכול לעשות ולכן אני מבקש ממך… דאג לו תתחבר אליו, כי בבית הספר הזה אף אחד לא מתעסק  בדברים שלך.
סיאלו עצר רגע לחשוב ואז ענה,
"אני לא אוכל להתחבר אליו במידה והוא ירתיע אותי, אך אני מבטיח שהוא יהיה תחת הגנתי"
"אני מודה לך, אמר המנהל ועזב את החדר מתיר את סיאלו לתהות מה יהיה מהות הקשר שהוא יפתח אם הנער החדש.