פריחת האביב- פרק 1

הוא מזג את הוויסקי באיטיות והביט בי, החזרתי לו מבט משלי.
הוא חייך אליי חצי חיוך שלדעתו משך אותי, למרות שהוא דחה אותי מכל בחינה אפשרית זרמתי עם הסיטואציה.
"חדשה בעיר?" שאל, היה לו קול עמוק וגברי.
"אפשר לומר" לקחתי את כוס הוויסקי ושתיתי במהירות, הרגשתי את הנוזל שורף ומגרה את הגרון שלי, המתיקות המעוסה של המשקה מתפזרת בפי והראש שמתחיל לפעום.
"אני מזמין אותך לעוד שוט" הוא גיחך והמשיך להזרים את המשקה לתוך גופי, חייכתי אליו ופתחתי כפתור אחד בחולצתי הצמודה, אותו כפתור שחשף את שדיי לרווחה.
הוא הביט בהם בהשתהות, כלא מאמין שהם שלי כאילו רוצה אותם לעצמו.
"מה אתה עושה אחרי סיום המשמרת?" ליקקתי את שפתי העליונה ונשענתי קדימה.
"חשבת על משהו?" הוא הרים גבה וחייך חיוך רחב.
"עכשיו כן" נישקתי את לחיו השמאלית, "חכה לי כשתסיים את המשמרת ותביא איתך בקבוק וויסקי טוב".
הוא גיחך ויכולתי לראות את הזיקפה שלו דרך הג'ינס הצמוד והדוחה שלבש, "מה שתגידי מותק".
הרגשתי כף יד גדולה נוחתת על כתפי, חייכתי חיוך רחב.
"מצטער לקלקל את המסיבה" קולו של הבלש ווסט.
"אולי בפעם אחרת" הבטתי בבחור האקראי שנראה כאילו ליבו ירד לתחתוניו.
"את באה איתנו" אמר הבלש ווסט והוביל אותי החוצה מהמועדון, מהצד השני הרגשתי יד דקה מחזיקה בי, נשית ליתר דיוק. לא יכולתי לראות אותה אך ראיתי שציפורניה צבועים בפראנץ' צולע שנעשה ברישול.
הוא הצמיד אותי לניידת, הושטתי את ידי אחורה, "תאזוק אותי רק לא עם האזיקים הישנים והדוחים האלה כמו פעם שעברה, אני יודעת שיש לך זוג חדש ווסט".
הוא רטן ואזק אותי, בכל זאת עם הישנים.
"נו באמת, ככה מתחיל הטיול השמח שלנו? על רגל שמאל? איפה המורל הגבוהה?" נאנחתי.
"יש לך זכות לשמור על-" התחילה לומר האישה שעכשיו לבשה צורה של אישה צעירה, בשנות העשרים לגילה, רזה וצנומה, מעט שרירים, עור בצבע מוקה ושיער שחור ואוורירי.
"שתיקה? אני לא מממשת את הזכויות שלי בדיוק כמו את החובות, אין לזה ערך עבורי" רפרפתי בריסי לעברה וחייכתי בזלזול.
פתחתי את דלת הניידת והחלקתי בחינניות פנימה, היא הביטה בי בפה פעור.
"נו, את מתכוונת לסגור את הדלת? היית אמורה להכניס אותי פנימה אבל אילצת אותי להשתמש בידיי ולפתוח את הדלת למרות האזיקים. אכן אתגרת אותי, כבוד. עכשיו אם לא אכפת לך רק סגרי אותה".
הבלש ווסט טרק אותה בכוח ואמר משהו לאישה, היא הנהנה והשפילה את מבטה.
"היי ווסט אני חושבת ששרטת את הצבע של הניידת" צחקתי כשנכנס פנימה, למושב הקידמי.
האישה נכנסה והתיישבה מושב על ידו, הניידת החלה לזוז.
"היי לא מהר כל כך! שתיתי הרגע וויסקי אנשים" הרגשתי את הבחילה מבעבעת מבפנים.
"מי זאת החדשה? איפה הסוכן מייק?" שאלתי את ווסט, הבטתי בעורפו, בשערו המאפיר, יכולתי לראות את ארשת פניו הרצינית למרות שהפנה את מבטו קדימה אל הכביש.
"הוא קודם בתפקיד" אמרה האישה בקול חלוש.
צחקתי והבטתי בה, "ברצינות? חבל אהבתי אותו. מי זאת החדשה? איך קוראים לך מותק?",
"פאולינה" היא צייצה.
"הסוכנת גרנד. אני מבקש ממך לא לנדב לה מידע" הוא הביט בה במבט קשה ופנה חזרה לכביש.
"אני מצטערת" היא רעדה, כזו פחדנית וחסרת עמוד שדרה.
"פולי! אנחנו נהיה חברות טובות את עוד תראי" קרצתי לה, ראיתי אותה מביטה בי מהצד.
"דרך אגב ווסט מה זה הרישול הזה של הסוכנות? לקח לכם זמן לתפוס אותי פעם! אני מאוכזבת מהיחידה שלך ווסט. היה לי משעמם כל כך" נשכבתי על המושבים והבטתי על גג הניידת.
פאולינה לחשה משהו לעבר ווסט, הוא הנהן באיטיות.
עצמתי את עיניי וחייכתי, היום אני אעשה מסיבת פרידה מחדר החקירות האהוב שלי.

***

ישבתי בחדר החקירות וחייכתי למראה הגדולה שהייתה בעצם קיר שקוף מצידו האחד ויצר אשליה של מראה מצדו השני, הנפתי את ידי לשלום, ידעתי שהם מביטים בי.
סדרתי את שערי השחור והארוך ומשכתי אותו לקוקו, הבטתי בעיניי הירוקות והזוהרות ובעורי הלבן כשלג, המראה הזו ללא ספק הייתה תוספת נהדרת כאן. בחנתי את עצמי במראה, האיפור השחור בעיניים נמרח מעט, האודם היה דבוק לשפתיי כאילו היה הצבע הטבעי שלהן, הריסים הארוכות שלי היו משוכות במסקרה זולה שסירקה אותן מעט יותר מידי למעלה, הגבות השחורות היו צבועות בצללית כהה וחישוק הזהב שהיה תקוע באפי מעט התעקם, הבגדים שלי היו מלוכלכים והחולצה המכופתרת שלי חשפה את שדיי לרווחה, לא זכור לי שפתחתי עוד כפתור. השורט שחשף הרבה מאחוריי היה צמוד יותר מהרגיל ורטוב משום מה, נעלי הדוקטור מרטינס שלי היו מצוחצחים כהרגלם. ללא ספק מוכנה למסיבת הפרידה מכולם כאן.
החוקר נכנס ופסע לעברי בצעדים שקטים ובטוחים, זהיתי אותו מיד כשהתיישב.
"מייקי!" חייכתי ונשענתי קדימה, מגדילה את המחשוף ומותחת אותו בעזרת שדיי.
הוא בלע מעט רוק אך המשיך להביט בי במבט אדיש וקשה, "אלייזה" קרא.
"התגעגעתי" נאנחתי והבטתי בו.
הוא הביט מצד לצד, נראה אבוד לרגע.
"אני אתחיל ב-" הנחתי את אצבעי הדקה החיוורת הארוכה על שפתיו.
"באתי להיפרד ממכם אחת ולתמיד, לפחות לטווח הארוך" חייכתי.
הוא נראה המום, "חוץ מזה שמעתי את הדיבורים האלה, כן כן פושעת מספר אחת, גונבת, רוצחת, מפעילה כאוס על כולם… כן נפתחו נגדי מאות תיקים ולא אתפלא אם יש פרס על ראשי" גיחכתי, "הייתם לי תחביב ומקום לבלות בו הרבה, לפעמים אפילו אתגרתם אותי והייתם לי בעבר למשפחה. אני חושבת שאולי כדאי שאגלה לכם בכל זאת את סודי ואת כלי הנשק שלי. כדי שתפחדו. תפעילו את כוחות הממשלה. הפעם לא תמצאו אותי ואם תעמדו לי בין הרגליים תחוסלו מיד. אני ממליצה לכם לתת לי לעשות את ענייני אני יודעת שאתם מפחדים ממני וחלקכם פשוט אינכם יכולים לשים קץ לחיי. הייתי חלק יותר מידי חשוב בחיים של כמה פה" הייתי יכולה לראות את הבלש ווסט עומד מאחורי המראה הגדולה הזאת, עם מבט כאוב בעיניו.
"יש חוקים למדינה הזאת" מייק החל להזיע, "שבי או שאזעיק תגבורת וזה ייגמר רע".
נעמדתי והנחתי את זרועותיי על השולחן, רפרפתי בריסיי והבטתי עמוק לתוך עיניו, התקרבתי אליו בזהירות, הוא החל להירתע ולזוז "תתרחקי" לחש.
הנחתי את זרועי על כתפו, הוא לא זע, הוא הסניף את הריח שלי.
"פריחת האביב" לחשנו ביחד, שם הסבון שהשתמשתי בו מאז שאני זוכרת את עצמי. או יותר נכון לא זוכרת.
נישקתי אותו נשיקה קטנה ועדינה על שפתיו, "תמיד אהבת אותי מייק" צחקתי והתקרבתי לאוזנו, "אתה תמיד תאהב".
כוחות הביטחון פרצו לחדר, הרמתי את ידיי והרגשתי את הדם גועש בגופי, העיינים שלי האדימו, הם החלו להוריד את האקדחים, יריתי לעברם את הצללים השחורים שיצאו מידי.
כמה מהם נכנסו לגופם של אנשי הביטחון וגרמו להם להתמוטט על הרצפה ולפרכס.
"מה את?" ראיתי את כולם פוערים את עיניהם.
קרצתי אליהם, "אתגעגע" ונעלמתי משם מהר כמו שהגעתי.