פרח הלוטוס שלי- פרק 5

השמיים מעליי אפורים וכבר ימים שהשמש לא מציצה. אתמול ושלשום ירד שלג, ועדיין יש ערימות קטנות של שלג פה ושם ברחובות. אני אוהב את השלג, יש משהו בצורה שבה הוא יורד שמרגיע אותי. היום כבר לא יורד שלג, מדי פעם יש טפטופים קטנים של גשם שמפסיקים אחרי מספר דקות. אני חושב שיורד פה יותר גשם ממה שיורד בארץ, זה מטורף, הם זוכים גם בשלג וגם בגשם.
אני יכול להגיד עכשיו שהתרגלתי לחיות פה. התרגלתי לאנשים, לרחובות, לריחות, לאוויר הקר ואפילו לאוטובוסים הלא נוחים פה. התרגלתי לשעות הלימודים הארוכות, לסונג ג'ו, לג'ונג, לחטיפים המוזרים ואפילו לתרבות שמתחילה למצוא חן בעיניי. מי היה מאמין שאגיד את זה, אבל אני ממש מתחיל להינות פה. הדברים האלה ששנאתי בהתחלה נראים לי היום מיוחדים ומרתקים, אפילו הפרקט בדירה שלנו נראה לי נחמד.
אני צוחק כשאני נזכר בו ובכמה ששנאתי אותו, רק כשאני מביט הצידה אני נזכר שסונג ג'ו לידי, שוכב בעיניים עצומות. הוא שקט היום באופן מוזר, בדרך כלל הוא תמיד מוצא לנו איזה שטות לדבר עליה אבל היום משום מה הוא כול כך שקט שזה מדאיג אותי. אני גם לא מפסיק לתהות על מה הוא דיבר כשהיינו על הגג אז, באותו היום. שאלתי אותו על זה כמה פעמיים אבל הוא סרב להגיד לי ותמיד החליף נושא, זה עדיין מציק לי. "אתה ישן?" אני שואל.
הוא מתעלם מהשאלה שלי, כנראה בכוונה ואני נאנח. רגע אחר כך הוא מלמל, יורה צרור של משפטים שמהם אני מבין קטעים שבורים. רגע אחרי הוא כבר מחייך קלות, אבל אני רואה שהחיוך שלו קצת כבוי. "סונג ג'ו?" אני שואל.
הוא מסתכל עליי, ממשיך לחייך.
"מה?" הוא פולט.
אני מביט בו, בעיניים הקטנות והטובות שלו ומחייך אליו.
"הכול בסדר?" אני שואל בהיסוס.
הוא צוחק בקלילות ואז פורע את השיער שלי -אני לא מוחה כשהוא עושה את זה, כבר התרגלתי.
הוא נאנח ומתיישב. "כן. אני בסדר." הוא משיב.
"רוצה לאכול גלידה?" הוא מרים גבה.
אני מזעיף פנים, מביט בשעון שעל היד שלי וחושב על הפעם שבה הקניט אותי על כך שאף פעם לא הברזתי.
"אתה מזמין אותי להבריז?" אני שואל בשובבות. הוא צוחק.
"לא רק, אני מזמין אותך גם לגלידה." הוא משיב בשעשוע .
אני נושך את פנים הלחי שלי, חושב שלא יקרה שום דבר אם אבריז פעם אחת.
"אי אפשר לסרב למבצע כזה." אני אומר, מושך את עצמי לישיבה ומנסה לא להראות להוט מדי.
אנחנו נעמדים, עושים את הדרך חזרה למטה אל הכיתה הריקה כדי לקחת את החפצים שלנו. אחרי שאנחנו אוספים את החפצים שלנו, סונג ג'ו אומר לי ללכת אחריו וזה מה שאני עושה. אנחנו מתקדמים אל אולם הספורט, בגדר מאחוריו יש חור ואנחנו עוברים דרכו. סונג ג'ו מתחיל לרוץ ואני רץ אחריו.
אנחנו חולפים על פני רחובות ובניינים והלב שלי מקפץ לי בחזה. אחרי כמה דקות ריצה, אנחנו מאטים ומתנשפים, מגיעים אל המרכז המסחרי שעמוס באנשים. אני מסתכל עליו, העיניים שלו בורקות. אני בולע קצת רוק, ולפני שאני מספיק להתיישר הוא כורך זרוע סביב הצוואר שלי ומושך אותי איתו, האף שלי מתחכך לרגע בז'קט שלו שמריח מכביסה. אנחנו צועדים במשך כמה דקות, הוא דוקר אותי עם האצבע שלו ואני דוקר חזרה, הוא צוחק ואנשים שעוברים לידנו לוטשים בנו מבטים.
אנחנו מגיעים לגלידריה קטנה, צבעונית ועמוסה, וצועדים אל הדלפק. סונג ג׳ו שואל איזה טעם אני רוצה. "וניל." אני אומר, מביט מסביב בסקרנות, אני אוהב את איך שהמקום נראה ובזמן שאני סורק אותו סונג ג׳ו מזמין . "גביע יותר זול." הוא צוחק ומשלם על הגלידות שלנו, אני רוצה לשלם על שלי לפחות, אבל הוא אומר שלא צריך ואני לא מתעקש. הוא לוקח לעצמו תה ירוק ואני בוהה בו כאילו נפל מהירח.
"תה ירוק?" אני שואל "גלידה בטעם תה ירוק?" אני מניע את הראש מצד לצד, לוקח את הגלידה שלי וצוחק. סונג ג׳ו מגלגל עיניים ואומר שזה טעים.
"אתם לא מפסיקים להפתיע אותי." אני מלמל, יוצא מהגלידריה יחד עם סונג ג׳ו.
אנחנו יושבים על ספסל מחוץ לגלידריה ובוהים באנשים שעוברים ברחוב, אנחנו מנסים לנחש בני כמה העוברים ושבים. סונג ג'ו גרוע בזה ואני צוחק.
כמה רגעים של שתיקה חולפים ואז אני מביט בו. "סונג ג'ו?" אני שואל בהיסוס, מפסיק ללקק לרגע. "עשית משהו רע?" אני שואל, יכול לחוש בקצב הלב שלי משתולל. הוא מלקק את השפה התחתונה שלו בשתיקה, מבלי להביט בי אפילו לרגע. הוא מסתכל סביב, ואז בחזרה אליי כאילו רק עכשיו שם לב שאני נמצא מולו, ואני מרגיש איך הלב שלי הולך ושוקע עוד ועוד בתוכי. "מה עשית?" אני שואל בלחישה, מפחד לשמוע את התשובה אם בכלל תגיע. כול הזמן הזה רציתי לדעת מה עשה אבל עכשיו, כשנתתי לשאלה הזו לרחף בינינו אני בכלל לא בטוח שאני רוצה לדעת מה עשה או על מה בכלל דיבר.
"תביא לי לטעום." הוא מבקש פתאום. ולרגע אני שוכח שיש לי גלידה ביד, אני לוקח נשימה ארוכה- עצם ההתחמקות שלו מהשאלה שלי מפחידה אותי. אני נבוך אבל מושיט את היד שלי לכיוונו, מחזיק אותה כך שהגלידה ממש מולו. המבט הזה שהוא נותן לי גורם ללב שלי להחסיר פעימה. אני בולע קצת רוק וצופה בו מלקק מהגלידה שלי, כשהוא מסיים אני פולט נשימה שלא שמתי לב אפילו שהחזקתי.
"טעימה?" אני שואל.
הוא מחייך בשובבות, כאילו לא שאלתי אותו שאלה רצינית לפני רגע- ומושך כתפיים, מלקק עוד קצת מהגלידה שלו.
"שלי יותר טעימה." הוא אומר.
הוא שולח אליי חיוך שובב ומסיים את הגלידה שלו, מנגב את היד שלו על הז'קט שקשור סביב המותניים שלו.
אני מסתכל בו, רוצה לשאול שוב אבל לא מעז, לא עכשיו.
הגלידה שלי מטפטפת ואני מקלל, הוא צוחק עליי ובשלב מסויים גם אני צוחק כי הצחוק שלו ממש מדבק.
הצחוק שלו מתגבר, רועם לי באוזן, זה נעים וכשאני מביט בו הלב שלי מפרפר. כשהוא צוחק העיניים שלו מתכווצות ונעלמות והגומה שלו מופיעה.
"דניאל?" הוא קורא, דקות אחרי שאנחנו נרגעים. "חשבת פעם על כמה שהחיים לא הוגנים?" הוא מסתכל עליי עם העיניים השובבות שלו.
אני לא בטוח מה לענות לו, אני כבר לא יודע איך לענות לשאלות שלו. "לא, לא כול כך." אני מודה בלי לחשוב יותר מדי, מלקק את השפתיים שלי. "אתה חושב על זה?" אני שואל ברצינות.
הוא מביט סביב ורק אז מביט בי. "אני חושב על זה כול הזמן." הוא אומר.
הלב שלי מרגיש כבד כשאני שומע את זה, אני פולט אנחה כבדה, לא בטוח מה לעשות או מה להגיד. "למה?" אני שואל.
הוא מחייך בעצבות, מניע את ראשו מצד לצד. הוא נעמד ומסמן לי לבוא אחריו, נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו.
"אולי זה כי אני בצד הלא הוגן." הוא מוסיף במשיכת כתפיים קלה, מחייך אליי חיוך קטן ומתחיל ללכת, אני צופה בו לרגע ואז גם אני נעמד והולך אחריו.