פרח הלוטוס שלי- פרק 3

אני פוקח עיניים בבהלה מחפש אחר השעון המעורר כדי לכבות אותו, אני מושיט יד חצי ער ואז מרגיש את המתכת הקרה כנגד העור שלי. אני ממצמץ מספר פעמיים, לא זוכר פתאום אם אני כיוונתי את השעון הזה או לא, הלב שלי משתולל.
אני עוצם עיניים, מנסה להרגיע את הלב שלי שמשתולל. אני שומע צעדים ליד דלת החדר שלי ואחר כך אמא נכנסת לחדר בשקט. "דניאל?" היא לוחשת. אני שומע את הכפכפים שלה נגררות על הפרקט בחדר שלי אבל לא זז.
"דניאל?" היא לוחשת שוב, מתקרבת עוד קצת אל המיטה שלי, רגע אחר כך היא כבר נוגעת בי ואני מסתובב כדי להביט בה. "דניאל עייף." אני פולט.
היא צוחקת ומנערת אותי בשעשוע. "נו, קום." אני מכריח את עצמי לשבת ומשפשף עיניים. "קמתי." אני מלמל.
"בוקר טוב." היא אומרת.
"קדימה, תתארגן. אם תעשה את זה מספיק מהר אני עוד אספיק להסיע אותך." היא טופחת לי על הירך ויוצאת מהחדר.
אני קם, אם אני חייב לבחור בין מכונית לאוטובוס, אני חושב שזה די ברור במה אבחר. אני מתארגן הכי מהר שאני יכול, ומעיף מבט במראה שמעל הכיור במקלחת. אני בוהה רגע בפנים שלי. אני חושב שרזיתי, העיניים שלי נראות שקועות והלסת שלי חדה מדי. אני בולע רוק ויורד למטה, אני מחפש את הנעליים שלי. אבא יושב עם המחשב, אני גורר רגליים ומתיישב מולו. הוא מרים עיניים ממסך המחשב לרגע ומקניט אותי, אומר שאני נראה עייף וצוחק על השיער שלי. אני מעמיד פנים שאני נעלב, הוא צוחק ומתחיל לדבר. מסביר לי על משהו שמישהו מהעבודה שלו מוכר, ואני מרגיש שהמוח שלי יתפוצץ בכול רגע.
כמה דקות אחר כך אני יוצא מהבית עם אמא. בדרך, היא שואלת איך בית הספר, אם אני מתרגל לסביבה, ועוד כול מיני שאלות שרק אמהות יודעות לשאול. אני עונה על השאלות שלה בקצרה ולפני שאני יורד מהרכב היא מנשקת אותי על הלחי. "יום טוב!" היא מאחלת בעליזות, אני מנופף לה בזמן שהיא מתרחקת ונכנס אל בית הספר.
מתמטיקה, אנגלית, ספרות, ביולוגיה- איך שהוא אני מצליח לשרוד את כול המקצועות הללו מבלי להרדם, שמח על כך שאני מצליח להבין קצת ממה שלומדים, ועוד יותר שמח על כך שרוב הלמידה היא עצמית.
באחת ההפסקות נוצרת סביבי טבעת של תלמידים, הם סקרנים לגבי, שואלים מאיפה אני, איך הגעתי לכאן ומה אוכלים אצלי במדינה. אני חייב להודות שזה מאוד משעשע, סיפרתי להם שאני אוכל נודלס עם מזלג והם הגיבו בצורה כול כך מגוכחת שפרצתי בצחוק. יכלתי לומר להם שיש לי כוחות על ולא הייתי זוכה לאותה תגובה. הם מופתעים מכול דבר שאני אומר, כשסיפרתי להם שבארץ לא הייתי צריך ללבוש תלבושת אחידה כזו הם בהו בי כאילו נפלתי מהירח. אחד מהם אפילו אמר שהוא חושב שחטף הלם תרבות. חוץ מזה שהם לא מפסיקים לשאול אותי שאלות, אני חושב שהם די נחמדים ואני מניח שעם הזמן הם ירגעו עם השאלות שלהם.
בשיעור ספורט, משחקים מחניים ובפעם הראשונה בחיים שלי שתי קבוצות נלחמות עליי, מסתבר שאני מגניב. בסופו של דבר אני בוחר בזו עם הנערים היותר שקטים, אני חושב שלשם אני יותר שייך.
אני מנסה להתחמק מכדורים ברגליים יחפות, כי אומרים לי שככה מתנהלים פה שיעורי הספורט. אני אומר לקבוצה שלי שאצלנו משחקים מחניים עם נעליים, אחד הנערים בשם ג'ונג, מחליט שאני משקר ואני צוחק. במהלך המשחק אני מנסה לא ליפול על הפנים, או לחטוף כדורים לפנים. מהצד השני של המגרש אני רואה את סונג ג'ו, הוא מנופף לי ומחייך, ברגע של חוסר ריכוז מצידי מישהו מהקבוצה שלו מטיח בי כדור ואני נפסל. אני מקלל בשקט ומתיישב על הספסל, צופה במשחק מהצד ומעודד את הקבוצה שלי, שכמו שזה נראה הולכת להפסיד.

הקבוצה שלי מפסידה, ולא באמת אכפת לנו, במילא ידענו מההתחלה שאין לנו סיכוי וכשהפעמון מצלצל כולם כבר שוכחים מהמשחק וממהרים אל חדר האוכל. חוץ ממני. הבוקר, ביקשתי מאמא להכין לי כריך, האוכל פה עוד לא מוצא חן בעיניי לגמרי. אל חדר האוכל לא מתחשק לי להכנס ואני מחליט למצוא לי מקום אחר לשבת ולאכול בו. המקום הכי טוב שאני מוצא הוא הגג. הוא ריק, חוץ מכמה כיסאות, ספסלים ולוחות ישנים אין בו הרבה. אני יושב על הרצפה עם הרגליים שלובות והגב שעון על הקיר.
השמיים מתבהרים קצת ואני מתחיל לאכול את הכריך שלי, לועס בקצב איטי. אני עוצם עיניים ונושם עמוק מספר פעמיים, נהנה מהבריזה וממזג האוויר החורפי אך לא חורפי מדי. אני אוהב את האוויר הזה. אני מזמזם לי מנגינה, אוכל באיטיות ונהנה מהרגע השקט שלי.
מישהו זורק עליי משהו פתאום, אני פוקח עיניים, נתקל בזוג נעליים שחורות. אני מושך עיניים למעלה, סורק את הרגליים הארוכות ואז מחייך. זה סונג ג'ו.
"אתה צריך משהו?" אני שואל.
הוא מושך בכתפיו בקלילות, שולף יד אחת מתוך הכיס ונוחת לידי.
"לא בדיוק. לא." הוא מלמל "פשוט לא היית בחדר האוכל. " הוא אומר, נשען אחורה ומביט למעלה אל השמיים. "חשבתי שהלכת לאיבוד." הוא מחייך, חושף את הגומה העמוקה שלו.
אני סורק אותו, לוקח נשימה ארוכה ואומר שהכול בסדר ושפשוט לא התחשק לי ללכת לחדר האוכל.
הוא צוחק, מושך כתפיים ומביט בי.
"אתה עדיין שונא להיות פה?" הוא שואל.
אני שותק רגע, חושב מה לענות, לוקח רגע בשביל לחשוב. "פחות." אני משיב.
הגבה השמאלית שלו קופצת בסקרנות ואני מצחקק. "לא כזה גרוע פה." אני מתוודה. "אומנם אני לא אוהב את זה שאין מה לראות בטלוויזיה, אבל כן, לא כזה גרוע פה."
הוא פורץ בצחוק, מקפל רגל אחת ומשעין את היד שלו עליה.
"מה גרם לך לשנות את דעתך?" הוא שואל.
אני נושך את השפה, רגע אחר כך מחייך.
"אני מניח שהשלג והאורות ברחובות." אני מגחך. "אתה יודע, אצלנו לא יורד כול כך שלג. אני חושב שהחלק הכי אהוב עליי פה זה השלג." הוא מהנהן, מסיט את המבט ממני אל השמיים שוב. "אני לא אוהב את השלג." הוא מלמל. אני חושב שזה מוזר, אבל לא שואל למה הוא לא אוהב את השלג, אני מניח שאם הוא לא אוהב אותו כנראה יש לי את הסיבות שלו. "אני אוהב את האנגלית שלך ." אני אומר תוך כדי לעיסה. הוא נאנח, מגרד את הראש שלו ואז מחייך."כבר אמרת את זה פעם." הוא מחרחר, מבט משועשע על פניו.
שנינו שותקים. מדי פעם אני מעיף בו מבט.
"כמה זמן אתם הולכים להישאר פה?" הוא פתאום שואל. אני מביט בו, מרים גבה.
"אני לא יודע, אני חושב ששנה, אולי יותר. תלוי באבא שלי." אני מושך כתפיים, עד עכשיו לא חשבתי על זה בכלל, הייתי כול כך מרוכז בלשנוא כול שניה פה שלא חשבתי לרגע לשאול כמה זמן אנחנו הולכים להישאר פה.
"עברתם לכאן בגלל אבא שלך?" הוא נראה מבולבל לרגע ואני רוצה לצחוק.
"כן, אבא שלי בשליחות פה. לחברה שבה הוא עובד יש פה סניף." אני מסביר, סונג ג'ו מהנהן, מרצין פתאום ורגע אחר כך מחייך בשובבות.
"כיסחנו אתכם במחניים."
אני צוחק, מניף יד בביטול. "בכלל לא כוחות, הקבוצה שלכם הייתה הרבה יותר גדולה."
"שטויות, אלה תירוצים ואתה יודע את זה." אני מזעף פנים בשובבות ושנינו צוחקים.
"עכשיו תגיד לי, איך זה שאתה תמיד נעלם באמצע היום?" הוא פולט צחוק.
"אני חושב שקוראים לזה 'להבריז'. שמעת על זה פעם?" הוא מביט בי במבט משועשע. "זה די פשוט, הטריק הוא לא להגיע לשיעורים שלא מעניינים אותך."
אני מגלגל עיניים, מבין שהבדיחה היא עליי. לפני שאני מספיק לנסח שוב את השאלה שלי הוא כבר מדבר שוב.
"אני בטוח שאתה אף פעם לא הברזת." אני מזדקף, רוצה לומר שכן עשיתי את זה בעבר אבל לא מצליח. הוא מניף יד אחת בביטול. אנחנו צוחקים על כול מיני שטויות וברגע של רצינות, אני שואל את סונג ג'ו אם יש לו אחים.
"יש לי חתולים." הוא אומר. אני מחייך. "באמת?" אני שואל, מנסה לדמיין את סונג ג'ו עם חתולים מסביבו.
"כן. ארבעה." הוא צוחק כשהוא רואה את המבט המזועזע על פני.
"הם חתולי רחוב, אספתי אותם." הוא מסביר.
"חתולי רחוב." אני חוזר אחריו. "איך קוראים להם?"
"צ'יצ'י, בובו, טם-טם, וטוגו." הוא אומר.
אני פורץ בצחוק כשהוא מונה את השמות של החתולים שלו, הוא צוחק יחד איתי.
"רגע, צ'יצי כמו האישה של סון גוקו מדרגון בול?" אני פוער זוג עיניים, הוא מהנהן ואומר שהיא הכי אהובה עליו.
"איך היא נראית?" אני שואל.
"היא שחורה כולה, יש לה רק כתם אחד לבן על הכפה השמאלית שלה." הוא מביט בי, אני תוהה איך יש לי כוח לטפל בארבעה חתולים.
"למה היא הכי אהובה עלייך?" אני שואל תוך כדי דחיפת הביס האחרון של הסנדוויץ שלי לתוך הפה.
הוא מתמהמה עם התשובה שלו ולאחר כמה שניות מדבר. "היא מזכירה לי מישהי." הוא אומר עם חיוך קל על השפתיים.
"לא מזמן היא הופיע אצלי עם גור קטן, הגור שלה כול כך קטן. אני אוהב לצפות בהם יחד." הוא מספר. אני מחייך מבלי לשים לב, מדמיין את צ'יצ'י והגור הקטן שלה.
"מה עם השאר?" אני שואל.
"השאר באים והולכים, הם באים רק בשביל לאכול." הוא צוחק. "ואבא שלי לא סובל חתולים, אבל אמרתי לו שאני לא מסלק את צ'יצ'י בשום פנים ואופן."
אני צוחק, מסדר את הז'קט שלי.
"מה איתך, אין לך אחים?" הוא שואל.
"לא, אין לי אחים." אני אומר, מספר לו גם שאמא שלי בחיים לא תסכים לי לגדל כלב או חתול. "היא לא תסכים אפילו לדג." אני אומר, סונג ג'ו פורץ בצחוק ואני צוחק יחד איתו, תוך כדי צחוק אנחנו שומעים את הצלצול ובלית ברירה אנחנו יורדים אל הכיתה.

עד סוף היום כבר יש לי ערימה של דפים ואיתם אני צועד אל תחנת האוטובוס.
אני מחפש את סונג ג'ו בסוף היום כדי להציע לו ללכת יחד אל התחנה אבל אני לא מוצא אותו. בבית, אני אפילו לא יושב לאכול, אני מתקלח ומתעלף על המיטה.