פרולוג – לא נוטשת לעולם

אנה מניחה את מזוודת העור מבלי להסתכל למראה הבית. היא מרימה את עינייה והן נפערות. "אבא," היא לוחשת ונושמת עמוק, הוא בוחן את הבית בשלווה המאפיינת אותו, שלווה תמידית.
"מה זה הבית הזה?" היא ממלמלת ומעיפה בעדינות ובגועל קורי עכביש ואבק שכנראה הצטברו על השיש מהפעם האחרונה שמישהו נכנס אליו.
"מותק, זה הבית הזמני שלנו עד שנמצא דירה." הוא מלטף את שיערה השחור והארוך של אנה והיא גוררת את עצמה הצידה בשעטה.
"לא רוצה. זה פשוט לא פייר." שוב יצר הילדה הקטנה מתפרץ מתוכה. היא בת ארבע עשרה ועדיין נערה צעירה ולא בוגרת מספיק כדי להבין את אבא שלה.
"אנה. די. תשתלטי על עצמך!" הוא מרים את קולו ואז לוחש בשקט, "בבקשה נסיכה."
"אני לא הנסיכה שלך!" היא רוקעת ברגלה ומרעידה את הרצפה. הוא עומד מאחוריה ומחבק אותה חיבוק אחורי. השרירים שלו מתרפים והיא מסתובבת ומחבקת אותו חזק, מתרפקת עליו כמו חתולה אל הבעלים שלה.
הוא מחייך חיוך עקום אבל אוהב, "אל תדאגי, אנחנו נעבור את זה ביחד, אני מבטיח."