פרויקט פיוז'אן ריאקטור(כור היתוך)- פרק 2 :)

פרק 2 –
בלה המשיכה להביט סביב, חיכתה שמשהו יקרה. בקהל התחילו להשמה לחשושים, אנשים לא הבינו מה קורה.
אחרי כמה רגעים עלה לבמה אדם בעל שיער מאפיר שנראה בסביבות גיל החמישים, הוא היה לבוש בחליפה מחויטת בצבע כחול כהה ונעלי שפיץ תואמות. כבר ממבט ראשון בלה יכלה לראות שלבחור, או האיש, יש סטייל.
"סליחה אנשים, אני יכול לקבל את צומת לבכם," זו לא נשמעה כמו בקשה. בעיקר בגלל שהאיש על החליפה מכה כפיים פעמיים, ממש כאילו האנשים שמסביב היו החיילים שלו. בלה הביטה סביב, איך שהוא זה הצליח, האנשים שתקו בבת אחת.
"עכשיו, אני המנהל של בית הספר קוראים לי מקס פרדי והגעתי ממשפחה יהודייה בטורונטו.
כשפרנק דיבר איתי על הפרויקט הייתי נרגש ביותר, הרי מאז ילדותי אימי המנוחה סיפרה לי על הנוער הישראלי האיכותי והמיוחד. תמיד חלמתי לעלות לארץ ופרנק היה בעצם התמריץ שלי.
בכל מקרה כשגרתי בטורונטו ניהלתי בית ספר למחוננים ואני רגיל למשמעת נוקשה, את שאר הכללים המורים יסבירו לכם בימים הראשונים אבל רק שתדעו לא נכנסתם לקייטנה. מי שהגיעה לכאן הגיעה בזכות ולא בחסד. אתם תכבדו את המוסד שבו אתם נמצאים או שתסולקו!"
בהתחלה בלה חשבה שהאדון הזה נראה נחמד, אפילו ידידותי. מוזר איך דעה של בן אדם יכולה להשתנות ברגע.
"עכשיו בגלל שאני מנהל בית הספר זה לא אומר שאני מנהל את המעונות שלכם אבל בגלל שעצל מהמנהל של המעונות להגיע אני הקריא את רשימת השמות ולפי זה אתם תגורו כל השנים שלכם כאן," המנהל הכלל הקראי את השמות וילדים רבים הכלו להיפרד מהוריהם ולהתקבץ בקבוצות של שתיים עשרה על רחבת הדשא.
"בניין ארבע, דיוויס סמית', ג'ייסון פרנק, עומר כהן, אדם סקולינץ', יוחאי טגאו, ואיתמר חסון… תעמדו שם בבקשה," המנהל הצביע על נקודה לא ברורה בדשא. כמו חיילים קבוצה של שישה בנים נעמדה, כל אחד ממקום אחר וצעדו לכיוון שעליו הצביע המנהל. "עכשיו לבנות… אדל פרייס, מריה ז'אן, בלה רוסה, אדראינה מולה, שירה כץ ואנה אייכר, תעמדו לידהבנים, המדריכים שלכם ידיעו בקרוב."
בלה הביטה בבנות שנעמדות, השותפות שלה לדירה ולבניין. הם נראו נחמדות, וכל אחת ללא ספק הייתה ממקום אחר.
"נראה לי שמכאן אני אסתדר לבד…" אמרה בלה לעמית והרגישה שאפה מתחיל לעקצץ.
"כן אני בטוח שתסתדרי," אמר עמית, חיוך מרוח על פניו והוא משך אותה לחיבוק חזק.
בלה הספיקה רק להריח את הריח שלו, ריח של אפטיירשפ יוקרתי, היא הבטיחה לעצמה לשמר את הריח עד הפגישה הבאה שלהם.
עמית שיחרר את ידיו אבל היא רצתה להישאר.
"את יהיה בסדר," הוא חייך.
בלה ידעה שאין לה יותר מידי ברירות, היא לבשה את כתפיית תיק הגב שלה על גבה ואחזה במזוודה שלה. בלה הביטה סביב, הבנות האחרות, אנה, שירה, אדל, מריה, ואדריאנה הלכו כולם לצידה, לכולם היה את אותו מבט בעיניים, בלבול.

"אז… כנראה שאנחנו הולכים להיות שותפים לבניין," אמר אחד הנערים, שיערו היה שטני כהה ועיניו היו כחולות כמו הים, על פניו היה מרוח חיוך דבילי אך לבן לגמרי.
"נראה שכן," אמרה אחת הבנות, היא לא הייתה יפה במיוחד, שיערה היה חום ואסוף בפקעת רופפת, עיניה היו חומות גם הם והיא הייתה שזופה, כשדיברה יכלו להרגיש במדיוק את המבטא הלטיני שלה.
"אולי פשוט כדי שנתחיל בהכרות, עדיף שנכיר אחד את השני לפני שהמדריכים ידיעו," אמרה נערה בעלת שיער בלונדיני כמעט לבן, עיניה היו בגוון של תכלת חיוור ועורה היה לבן לגמרי, היא חבשה כובע גרב אפור למאות שלא היה ממש קר.
"אוקיי, אני אתחיל. קוראים לי ג'ייסון פרנק, באתי לארץ מבברלי הילס," הוא נראה גאה בעצמו ובלה גלגלה עיניים.
"אני דיוויס מניו מקסיקו," אמר נער בעל שיער שהיה צבוע בגווני החום, הוא חייך חיוך ביישני ומסופק.
"אויי אז אתה דובר ספרדית, מגניב גם אני! אהה ואני אנה," חייכה הנערה בעלה הכובע ועל פניה הלבנים ראו בברור שהיא מסמיקה.
"אדראינה, ברזיל," חייכה הנערה עם הפקעת בשיער, היא נראתה חברותית להפליא.
"יוחאי טגאו יליד הארץ," חייך נער שצבע עורו היה שחום אבל לא יותר מידי, גם עם החולצה שלו היה אפשר לראות את הקעקועים שלו ובלה התרכזה בלספור את העגילים שהיו על פניו.
"גם אני אחי, צבר גאה. עומר כהן," חייך נער בעל שיער חום כהה ועיניים בהירות, הוא החליף עם יוחאי כיפים ובלה לא יכלה להתאפק ושוב גלגלה עיניים.
"איתמר, נולדתי בארצות הברית אבל ההורים שלי ישראלים," הוא חייך בבישנות. אפשר לומר שנהוא היה נראה טוב, גופו היה מוצק ועורו היה שזוף תווי פניו היו יפים ועיניו ממש היפנטו את בלה.
"קוראים לי אדל, ממונטנה," צייצה נערה בעלת שיער חום בהיר ועיניים בהירות אפילו יותר, היא הייתה יפה אבל נראה על פי בגדיה שהיא לא הייתה שיא האופנה.
"שירה כץ, גם אני נולדתי בארץ," אמרה נערה שהייתה עסוקה בלהתעסק בטלפון שלה יותר מאשר בשיחה.
"אדם, נולדתי ברוסיה אבל אני כבר הרבה זמן בארץ," אמר נער בעל שיער שחור ועור בהיר, היה לו מבטא רוסי כבד ולסבלה היה קשה להאמין שהוא נמצא בארץ זמן רב.
שקט השתרר לכמה רגעים ובלה פתחה את פיה לדבר.
"מריה, אל תדברו עלי ועל תפנו עלי כל עד אני לא אפנה עליכם. לא באתי לכאן כדי להכיר חברים אז לא אכפת לי עם תשנאו אותי," אמרה נערה בלונדינית שנראתה סנובית לחלוטין. בלה הביטה בנערה, במריה, באותו רגע היא רצתה לתת לה אגרוף באף המושלם הזה שלה.
"ומי את?" שאל איתמר בחיוך, בלה הבינה שרק היא עד לא אמר את שמה.
"בלה רוסה, מאיטליה במקור," אמרה בלה וחייכה ישר לאיתמר, היא הרגישה כאילו כל העולם נעלם ברגע אחד.
"זה נשמע כמו שם של פיצריה," בלה הפנתה את מבטה, זה היה ג'ייסון. "את יודעת להכין פיצות?" הוא שאלה וצחק.
מכאן בלה יכלה לעשות שני דברים, הראשון הוא לריב איתו והביא על עצמה צרות כבר ביום הראשון שלה או לזרום עם זה, להשתמש בהומור עצמי.
"למען האמת לא אבל כשאני יהיה אדע איך להכין אתה תיהיה הראשון שתטעם ממנה," בלה חייכה בסיפוק על תשובתה.
"אני מכווה שלא תשימי לי בתוכה רעל," גם ג'ייסון המשיך לזרום.
"אני לא יכולה להבטיח שום דבר…" מלמלה בלה, כולם צחקו, כולם מלבד מריה שהפנתה גב לכולם ועל פניה היה פרצוף חמוץ.
"חברים אני שמח שהיכרתם אבל אתם לא רוצים להכיר גם אותנו?" כולם הפנו את מבטיהם והסתכלו על המדריכים שלהם.