פרויקט פיוז'אן ריאקטור(כור היתוך)- פרק 1 (שכתוב משוכתב)

פרק 1- בלה רוסה:
"דולסה, את בסדר שם?" שאלה דודתה של בלה מבעד לדלת העבה.
"מובן שאני בסדר ,זיאה," צעקה בלה בתגובה ונגבה את שאריות האודם מסביב לפיה. לאחר מכן חייכה אל עצמה בראי שבחדרה המבולגן. "יהיה בסדר, זה בטוח," מלמלה תוך ירידה במדרגות של הבית של דודתה, אנדריה.
"אני מוכנה!" הכריזה בלה וחייכה אל דודתה שעבדה עלך משהו במטבח.
"סוף סוף את עוזבת, חשבתי שהיום הזה לא יגיעה לעולם," חיוך מסופק עלה על פניו של בן דודה, אלכס, או יותר נכון שנאת חיה של בלה.
"גם אני אתגעגע אליך אל," היא חייכה בלעג והוציאה לו לשון.
"מספיק לקרוא לי אל, אני שונא את השם הזה!" צעק וכמעט זרק עליה קערה מלאה בדגני בוקר.
"גם אני שונאת אותך זה בסדר לגמרי!" החיוך הציני נמחק מפניה של בלה והתחלף במט נוקשה ומלא שנאה.
עברו כבר חמש שנים ושבעה חודשים ואלכס עד לא התרגל לעובדה ששניהם גרים באותו הבית.
"מספיק עם זה כבר במביני," קראה אנדריה ונגבה את ידיה במגבת שהייתה מונחת על השיש לידה.
אלכס שתק אבל בלה לא הייתה יכולה להתאפק ושלחה אליו עד פרצוף חמוץ אחד.
"בלה דולסה, המזוודה שלך מוכנה, היא כבר במכונית ודיברתי עם עמית, הוא ייקח אותך לפרויקט הזה שלך," חייכה כאילו מה שאמרה בסדר.
"את לא מתכוונת לקחת אותי, זיאה?" שאלה בקול פגוע אבל בכל זאת ניסתה לשמור על הבעת פנים אדישה.
"אני מצטערת אבל אני מאחרת לעבודה," החיוך של אנדריה היה אומנם מתנצל אבל בלה ידעה שאין לה יותר מידי מה לצפות מדודתה שאפילו לא רצתה שהיא תהיה איתה, בשביל אנדריה הפרויקט היה קר דרך להרחיק ממנה את בלה, שרק רצתה קצת חום ואהבה ממשפחתה.
"זה בסדר, אני בסדר," בלה חשבה שעם תומר את זה לעצמה מספר רב של פעמים היא באמת תאמין בזה.
בלה יצאה מהבית של דודתה כשהיא מחזיקה בידה את המזוודה הגדולה שלה ותיק גב, ליש המכונית הכחולה של דודתה שחנתה ליד המדרכה ממול עמד עמית, הבן של השכנים.
"את מוכנה לזוז בלה?" שאלה בחיוך והכניס את המזוודה שלה לתא המטען.
"אני בסדר, הכל בסדר…" המשיכה בלה למלמל לעצמה בעודה מתיישבת במושב שליד הנהג.
"אני חושב שזה מגניב שאת עוזבת את הבית, כשהייתי בגילך לא היה דבר שרציתי יותר מזה," עמית חייכה, נכנס למכונית, חגר חגורת בטיחות והתניעה את המכונית.
"גם עם לא הייתי עוזבת את הבית של אנדריה ועוברת לפרויקט זה עדיין היה נחשב שעזבתי את הבית," אמרה בלה וחגרה את חגורת הבטיחות שלה.
"אבל עכשיו את עוזבת לגמרי, בלי קרובי משפחה בכלל. תחשבי על זה בלה, רק את ועד המון ילדים מכל רחבי העולם," עמית נשמע נלהב ממש כאילו הוא זה שהלך לפרויקט ולא היא.
זה מה שבלה חיבבה בו, הוא היה אופטימי ומתלהב וההתלהבות שלו גררה איתה את כל מי שהיה נמצאה בסביבתו. עמית היה בן שמונה עשרה, בן יחיד ומפונק להוריו. הוא היה אמור להתגייס בחודשים הקרובים ליחידת הצנחנים הצבא, ממש גאה להוריו. בלה תמיד קנאה בו למרות שאהבה אותו. הוא היה אחד האשים היחידים שבאמת הכיר אותה, יותר מאלכס, יותר מדודה אנדריה ואפילו יותר מהוריה.
עמית עצר ברמזור ובלה ניצלה את ההזדמנות כדי לבחור דיסק מאחד הדיסקים הישנים של אלכס שהיו תמיד בתא הכפפות.
"מה אתה חושב על קייטי פרי?" שאלה את עמית ושלפה דיסק כסוף מתא הקפפות, עליו הייתה מדבקה לבנה עם הכיתוב קייטי פרי, ריאנה וקניה'.
"אמ… אולי משהו בסגנון של נתן גושן," אמר עמית והתניעה שוב את המכונית כשהרמזור התחלף לירוק.
"מה יש לך ממנו, אני פשוט לא אוהבת את האיש הזה. הוא…. הוא אדיש מידי," אמרה בלה ועיסתה את רקותיה בתסכול, בכל מה שקשור למוזיקה לא היה זמר אהוב יותר על עמית מנתן גושן.
"…. ומה עם נתנשק האם זה משהו שאת תזכרי תמיד…." התחיל לשיר בזיופים גמורים.
"אויי אולי תהיה בשקט או שהנסיעה הזו תגמר בתאונה," בלה צחקה והכתה את כתפו באגרופיה.
"אז איפה את … שהבדידות חוזר…." המשיך לשיר והתעלם מדבריה.
"עמית!" בלה הביטה בו וניסתה לשמור שוב אל פנים אדישות אבל הוא פשוט הצחיק אותה בפרצופים שעשה, בזיופים שלו, בלה לא ידעה איך היא תוכל להסתדר בלעדיו.
"אוקי אני מפסיק," שניהם לא יכלו שלא לצחוק.
שניהם נשמו עמוק ושוב פרצו בהתקף צחוק, כך זה נמשך עד שהנסיעה נגמרה ועמית עצר את המכונית במגרש חנייה גדול והומה אדם.
"אני חושב שאת צריכה ללכת לשם," אמר עמית והצביעה על נקודה רחוקה שעליה פנו ההמון, שנייהם עדיין היו במכונית.
"אתה לא בא איתי?" שאלה בלה שפחדה להתאכזב שוב.
"מובן שאני באה איתך," הוא חייך שפשף את ראשה ויצאה מהמכונית.
בלה נשמה לרווחה, לפחות עמית לא אכזב אותה. היא כיוותה שהוא יבוא לבקר אותה בפנימייה הו והתכוונה להגיד לו את זה.
"אתה תבוא לבקר אותי נכון?" שאלה בזמן שהוציאה את תיק הגב שלה מהמושב האחורי ועמית הוציא את המזוודה שלה מתא המטען.
"ברור שכן… בכל הזדמנות שתהיה לי," ענה בחיוך אבל היה משהו מהוסס בדבריו.
בלה החליטה להניח לדברים ופנתה לבחון את האזור. המקום היה נראה מדהים, דשה בכל פינה ועצים גדולים שנתנו צל, בלה הריחה ריח של ים וידעה שהוא קרוב. מסביב היו אנשים רבים, הורים וילדים, חלקם נראו קטנים ממנה וחלקם גדולים . ההורים בכו, חלקם צחקו והחלק השלישי נראו מעוצבנים מעט. בלה לא ידעה מה היה קורה עם הוריה היו באים איתה לכן, היא הייתה בטוחה שהם היו אומרים לה להחליף את החצאים הקצרצרה שלה ואת הגופיה ולמחוק את האודם משפתיה. בלה שמחה שהוריה רחוקים כל כך ושעמית כאן איתה במקום.
"את רואה את זה, אני חושב שלשם אנחנו צריכים ללכת," עמית הצביע על נקודה במרחק, אנשים רבים התכנסו מסביבה אבל בלה יכלה לראות במה נמוכה מעט והרבה כנסות פלסטיק לבנים.
ככול שעמית ובלה התקדמו לכיוון הבמה כך היא ראתה את הבניינים, המגרשים, הים , השדות. נשמתה של בלה נעצרה.
היו כמה קבוצות של בניינים בעלי שלוש קומות וגם בניין בעל חמש קומות, בלה הבחינה לא רחוק מאותם בניינים במבנה רחב ונמוך, היא שיערה שזה היה בניין בית הספר.
"המקום הזה מדהים," בלה לא יכלה לעצור את התרגשותה.
עמית צחק, היא ידעה שזה מה שהוא חיכה לו, שהיא לא תשלוט בעצמה.
"בואי מכאן," הם כבר הגיעו אל שורות הכיסאות הרבות שהיו מסודרות למופת ותפסו לעצמם בתחילת השורה השלישית מהסוף.
אחרי זמן שנראה כמו נצח ובו בלה הספיקה לכרסם את כל ציפורניה הארוכות אנשים כבר התחילו להתיישב ולמלא את כל המקומות הפנויים. בלה הביטה בהמונים שמלאו את הכיסאות, נערים ונערות בדיוק כמוה, כל אחד ואחת עם סיפור ועולם משלו, כולם סוחבים דברים איתם במזוודות שלהם.
באלון של הפרויקט אמרו שכל אחד ישתייך לבניין, בכל בניין יש קומה לבנים וקומה לבנות, בסך הכל שתיים עשרה נערים בבניין אחד.
בלה תהתה מי מהנערים שיושבים הפה יהיו השותפים שלה לבניין ואולי אפילו לדירה.
"שלום, שלום לכולם. אחת שתיים…. שומעים אותי שם," משהו עלה על הבמה, הוא נראה כבן שלושים ומשהו, שיערו היה בצבע חום כהה ועיניו היו חומות גם כן, בלה יכלה לראות את זה למרות המרחק שעמד בין הבמה למקום שלה ושל עמית.
"שלום לכולכם, אני דניאל, דניאל בן. אני המדריך הראשי של בניין ארבע והמסביר הרשמי של הפרויקט.
אני בטוח שהמורים שלכם סיפרו לכם על הפרויקט אבל רק למקרה שלא אני אסביר שוב.
לפני שנתיים עלה לארץ אדם עשיר מאוד בשם פרנק פיל, לפרנק לא היו יורשים והוא רצה לעשות עם הכסף שלו משהו טוב. הוא פשוט התאהב בארץ וברעיון של כור היתוך , הוא רצה ליצור סוג חדש של אנשים, סובלניים ומתחשבים יותר, אנשים שרגישים לזולת .
פרנק החליט להקים את הפרויקט שיתרכז בבני נוער ויגשים את החזון שלו. אני לא רוצה להפעיל עלכם הרבה לחץ אבל הכל תלוי בכם. בכל מקרה בהצלחה בהמשך הדרך." הוא חייך וירד מהבמה.
נשמעו לחשושים מהקהל, אף אחד לא ממש הבין מה זאת אומרת להגשים את החזון, ודניאל צדק, זה באמת היה מלחיץ .
באלה הביטה סביב ונמלאה הקלה מכך שהיא לא היחידה שלחוצה. הרי כולם כאן היו במצב שלה.