פרויקט אנלוור – פרק 1

"אתה לא מבין שלמרות שזה לא מפריע לך כבר, בסוף זה יהרוג אותך?!" המורה צעק עליו בחמת-זעם ברורה. כל תלמידי הכיתה הביטו בנער ובמורה אשר התווכחו.
"האמת שאני די מבין את זה," עומר אמר באגביות. המורה הביט בו בזעם.
"אז אתה רוצה למות?" הוא שאל. עומר משך בכתפיו.
"זה לא כזה משנה לי. הרי בסופו של דבר כולנו נמות, מה זה משנה מתי?" הוא אמר. המורה נאנח בתסכול ושלח אותו החוצה.
עומר חייך בצהלה ואסף את חפציו. הוא יצא החוצה וחזר לחדרו בצעדים מרוצים.
"סוף-סוף הצלחתי!" הוא מלמל לעצמו. את המורה הזה הוא לא הצליח מעולם לעצבן. ומי היה מאמין שדווקא הדבר הכי פשוט יעבוד עליו?
כשהגיע לחדרו הוא ראה פתק מודבק על דלת חדרו. הוא תלש אותו ונכנס לחדרו, כשהוא סוגר אחריו את הדלת בחבטה חזקה.
הפתק לא היה משמח במיוחד. למרות שהניסויים לא השפיעו עליו במידה רבה, הוא עדיין לא אהב אותם במיוחד.
ועכשיו הוא צריך ללכת עוד פעם. הוא נאנח בתסכול וחבט בדלת ארונו.
חדרו היה חדר ממוצע למדי. הוא היה קטן במידה מציקה, ולא היו בו הרבה דברים. רק מיטה – שהמזרן שלה היה קשה במיוחד – ארון לבגדים שלו ושולחן כתיבה חום וקטן. חפצים רבים לא היו לו. היו לו כמה עפרונות ועטים, מחברות ומעט ספרים – שמעולם לא קרא – אבל זה לא הפריע לו. את רוב חייו הוא בילה מחוץ לחדרו.
הוא לא רצה ללכת עוד פעם לניסויים עליו. הוא כבר עבר את זה היום, ופעמיים ביום זה היה כבר אסור. זה יכול לפגוע בו מהר מידי. והם רוצים להשתמש בו עד תום.
הוא נאנח וחבט שוב בדלת ארונו.

בדרך לניסויים הוא ראה את שאר חבריו: אייר ותומר. פעם גם ג'אז הייתה שייכת לחבורה שלהם, אבל היא הצליחה לברוח.
עומר ניסה שבועות לברוח כמוה. הוא היה מתוסכל כשנכשל, הוא לא היה רגיל להיכשל.
"ניסויים?" שאל תומר אשר תמך באייר. היא נראתה עייפה וממוטטת, כנראה יצאה הרגע מניסוי. רגלה הימנית הייתה עקומה ונראתה שבורה.
"ניסויים." אישר עומר.
"תסבול, אחי." נאנח תומר והלך משם. עומר המשיך ללכת לאורך המסדרון עד שהגיע לדלת השחורה הקטנה, שמאחוריה הוא סבל כל כך הרבה שנים. הוא שנא את הדלת הזו, אבל עוד יותר את מה שמאחוריה.
הוא דפק על הדלת בלית ברירה. היא נפתחה ובפתח עמד אחד מהשומרים הקבועים, לבוש קסדה שחורה, מכנסיים שחורים, מגפי גומי שנראו קטנים מידי וז'קט עור שחור. משקפי שמש שחורים וגדולים כיסו את עיניו ושיוו לו מראה של אופנוען חסר רחמים.
"היכנס." הוא פקד בקול מחוספס והושיב את עומר בכוח על כיסא, אבל זה לא היה הכיסא הרגיל שעליו עשו את הניסויים. זה היה כיסא עץ פשוט.
איש בחלוק לבן הגיע במהירות אל החדר. הוא הוציא מכיסו שלושה מזרקים מלאים בנוזל ירוק-חום גושי.
"זה יכאב מאוד בהתחלה." אמר האיש בנימה אדישה.
"אתה מחדש לי משהו?" שאל עומר בציניות וניסה לשוות לקולו אדישות, אבל בסתר לבו הוא פחד פחד מוות.
המזרק הראשון ננעץ בצווארו ושיתק אותו. הוא נשך את שפתו בזמן שהנוזל חדר אל ורידיו וגרם לתחושת בערה בכל גופו.
המזרק השני ננעץ בידו. הוא חש כאילו כולו עולה באש, כאילו הדם בוורידיו הופך לאש, והוא לא אהב את זה בכלל.
המזרק האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל. ברגע שהוא ננעץ בברכו של עומר הוא פלט צרחה וגופו נרפה. לאחר דקה של כאב הוא לא הצליח לחוש את רגליו, ואז את ידיו, ואז את כל חלק גופו התחתון.
פרט לראשו הוא לא הרגיש אף איבר בגופו. הוא עצם את עיניו.
כשפקח אותן הוא כבר לא היה באותו חדר אפלולי. הוא היה בביתו. ביתו הקודם, האמיתי. זה שגר בו עד גיל שלוש עשרה, עד שנשלח לפנימייה.

ג'אז הצליחה סוף-כל-סוף להימלט מהמקום הארור הזה. מהפנימייה, שבה – למרבה החרדה – עורכים ניסויים בבני נוער. היא רק הגיעה לשם וכבר התחילו עליה הניסויים. היא לא התלוננה עד עכשיו. היא לא עשתה דבר. אבל בסופו של דבר היא החליטה שהיא חייבת לעשות משהו אם היא רוצה שזה ייפסק.
היא החליטה שהיא חייבת לדווח על זה למישהו. במשך שנה תמימה היא תכננה את בריחתה. והבריחה הצליחה.
כבר כמה שבועות היא מחוץ לפנימייה. היא קצת הצטערה על חבריה שהשאירה מאחור, על זה שהם ממשיכים לעבור את זה.
היא מצאה בית קטן ונטוש במרחק-מה מהפנימייה. היא התגוררה שם בעודה מתכננת את מבלולה אל גורם עליון כדי לדווח לו על הזוועה.
היא הכינה לה חביתה מביצים שמצאה על אחד העצים כשהיא שמעה רחש מחוץ לבית, מכיוון החלון. היא זנחה את החביתה ויצאה החוצה, מסוקרנת. היא לא שמעה רחשים שם. זה היה מקום שקט – אפילו ציוצי ציפורים לא נשמעו שם.
היא הביטה סביבה, מחפשת את המקור לרחש. היא כבר עמדה להתייאש ולחזור אל תוך הבית כשראתה את אחד השיחים זזים.
היא התקרבה אל השיח בצעדים איטיים וזהירים, ואז הסיטה את השיח ממקומו. לא היה שם דבר.
היא הבטה מבולבלת מעט בשיח. היא הייתה בטוחה שראתה אותו זז – ולא נשבה רוח באותו הזמן.
היא משכה בכתפיה וחזרה אל תוך הבית. היא המשיכה את מלאכת הכנת החביתה שהתחילה כששמעה קול ניפוץ. היא הסתובבה בבת אחת וראתה רסיסי זכוכית עפים מכל עבר – ואת החלון מנופץ.