המעודדת
החלטתי להפוך את הסדרה פרויקט ספרטיקל לספר ולהמציא לו דמויות אחרות ועלילה אחרת. מקווה שתהנו! :)

פרוייקט ספרטיקל

המעודדת 20/07/2013 1158 צפיות 4 תגובות
החלטתי להפוך את הסדרה פרויקט ספרטיקל לספר ולהמציא לו דמויות אחרות ועלילה אחרת. מקווה שתהנו! :)

שם הספר: פרויקט ספרטיקל
אבא! אפה אתה! נו כבר! במשך חמש דקות אני צועקת לו אבל הוא לא מגיב. רינה…..אחי הקטן לחש. אבא ואמא נעלמו. לפני חצי שנייה הם היו ליד המחשב ואז…ואז…הם התפוגגו באוויר!
מה?! תגיד לי באיזה סרט אתה חיי?! צעקתי על אחי הקטן והמסכן. הוא היה בן 10 עם שיער מתולתל בצבע חום בהיר מהול במעט שיער בלונדיני דק שנשאר לו כשהיה תינוק, הוא לא היה גבוה כול כך, והוא היה שמנמן אבל לא ראו את זה עליו. אפשר לחשוב שלפני 3 חודשים הוא עוד לבש משקפיים והלך עם גרביים וסנדלים, בנים… אילו רק ידעו מעט באופנה…
הלכתי לחדר של אחי הגדול לראות אם גם הוא "התפוגג באוויר" כמו שאחי הקטן אומר. להפתעתי הגדולה נסתבר שאח שלי לא רק חכמולוג מעצבן וג'נטלמן אלא גם צודק. אחי הגדול לא היה. בד"כ היה שם אוזניות גדולות על אוזניו, מחברם למחשבו ומשחק במשחק מחשב טיפשי, אך הפעם הוא לא היה בחדרו.
אחי הגדול היה בן 16 עם שיער ארוך ומתולתל בצבע שחור. הוא היה יפה, מעט שעיר, שמנמן (זה תורשתי במשפחה….), גבוה (יחסית) וסך הכול הוא היה אחי הגדול שמכור למחשבים, אנימות, משחקי מחשב, אנימציה ועוד…
ירדתי בגרם המדרגות המעוקל מעט. הייתה דפיקה בדלת. הלכתי לבדוק מי שם ולהפתעתי מצאתי את קלי, חברת הילדות שלי. תמיד, מאז גיל 3 היינו באותו גן, ביה"ס (כיתה) ותנועת נוער. הורינו נפגשו בחופשה בשיקגו כשהיינו בנות שלוש בערך ומאז אנחנו חברות, ראקל (שמה המלא) והוריה עברו באותה שנה לארצנו וכך נהינו חברות. היא בכתה. מה קרה? שאלתי אותה. תוך כדי שהיא מתייפחת, היא אמרה לי שרגע אחד היא אכלה ארוחת צהריים עם הוריה, ושני אחיה הגדולים וברגע השני כולם נעלמו!
לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. פתאום הכה בי "הברק" אוי לא….מלמלתי. קלי לא הפסיקה לבכות, היא הייתה כול כך מבוהלת… רגע אחד הם כאן, לתמוך בך, לבחור בגדים ולעזור לך בכול בשמחה וחיוך וברגע השני הם נעלמים להם ליקום שונה, חיים שונים…. בלעדינו.
קלי, אני צריכה שתירגעי אמרתי לה בקול רגוע מהול בלחץ ברור. אם לא תפסיקי לבכות לא אוכל להסביר לך מה קרה. אחרי כ-5 דקות קלי נרגעה מעט. נתתי לה לשתות מעט מים והתיישבנו זו מול זו.
קלי אני לא יודעת איך לומר לך את זה ואיך תוכלי לעכל את זה אבל….את חייבת להיות חזקה. בשביל המשפחה שלך וכול מי שאוהב אותך. יש…התחלתי לומר בקול חנוק. יש כזה פרויקט שנקרא: פרויקט ספרטיקל. כשהפרויקט הזה הופעל כול האנשים שמעל לגיל 15 כולל נעלמים ליקום אחר. אני יודעת שזה בטח קשה להאמין……אבל את חייבת! כי…זאת האמת לצערי. אני לא יודעת הרבה על הפרויקט, רק שזה מה שהוא עושה ושהוא הופעל כנראה לפני כמה דקות. הוא הדבר שהעלים את הוריך ואחייך…..
לקלי לא היה אפילו זמן לעכל את זה. היה חורף ובחורף יש חושך מהר וממש קר. מהר קלי, אמרתי. אנחנו חייבות להתעשת! אני ואת צריכות ללכת מהר! לסופר מארקטים, לקחת כמה שיותר אוכל מהחניות והדוכנים ו…כול דבר בסיסי! זה ייקח לנו לפחות שעה, שעה וחצי. למה?….. קלי שאלה בקול רועד. אין זמן להסברים אבל אנחנו לא יודעות מה יקרה.
ניגשתי אל אחי הקטן ואחותי הקטנה שנראתה בדיוק כמו אחי, רק שהיו לה יותר גוונים זהובים והיא הייתה באמת רזה. דני, אני רוצה שתסגור את כול החלונות, התריסים, הדלתות וכול דבר בבית הזה. אתה חייב לנעול! למה? הוא שאל. כי ככה! עניתי לו בלחץ. פשוט תעשה את זה ו….אני אסביר אח"כ. תזכור דני! אני וקלי נחזור עם הספקה של אוכל והסיסמא היא: טוק טוק טוק טוק טוק, טוק, טוק.
אוקי הוא אמר לי והלך לעשות כדברי. עכשיו נגשתי אל אחותי הקטנה דפנה. דפי מתוקה שלי, אני צריכה שתקשיבי לדני. אסור לך לצאת בלי רשותי ואסור לך לדבר עם זרים. אוי לא…..פתאום נזכרתי ורגשות חמלה עלו בי, כמעט פרצתי מבכי. למה? מהסיבה הפשוטה שלאחותי יש המון חברים. יש המון ילדים קטנים שההורים שלהם נעלמו, אלא שהם אינם יכולים לדאוג לעצמם כי הם רק בני 6! איך אוכל לשאת את האשמה של כול מותם של כול הילדים חסרי הישע הללו שמתו בגלל שא הצליחו לפתוח את מנעול הדלת!
התנערתי ממחשבותיי ואמרתי בתקיפות, דני! תשגיח עליה. בואי קלי אנחנו צריכות לרוץ לפני החשכה. לכי לביתך וקחי את מעילך. חזרי לכאן מהר ככול האפשר ונלך לאחד הסופר מארקטים.
קלי חזרה במהרה ויצאנו לדרך. כשחזרנו רגלינו כאבו אז בכול זאת היינו צריכות ללכת להביא כמה שיותר אוכל, אף הלוך וחזור למול זכרון היו כ- 4 קילומטרים יחדיו, בקור החודר את מעילינו ומגיע אל עצמותינו. זהו להיום אמרתי לה. נקשנו כבר בפעם השלישית את הסיסמא: טוק, טוק טוק טוק טוק, טוק, טוק ונכנסנו לבית החמים שהסקת הגז עדיין פעלה בו.
היינו כול כך עייפות… רגלינו כאבו והתמלאו בשלפוחיות, רעדנו מהקור שחדר לעצמותינו ומהגשם ששטף את כול גופינו. רק קיווינו לא לחלות.
אני חושבת שהבאנו מספיק אוכל לחודש אמרתי באנחת רווחה מסוימת. בכול זאת אנחנו חייבים לחסוך. קודם כדאי שנוכל את מוצרי המקרר. אין לדעת כמה זמן הוא עוד יעבוד. מה אם יפסיק לעבוד עד מחר בבוקר או בעוד שעה?. כבר היה ערב. החושך ששרר בחוץ וצעקותיהם של הילדים ברחוב שחיפשו את הוריהם שנעלמו לפתע לא עזרו על רגשותיי. התמוטטתי על מיטת הורי והזמנתי את חברתי קלי לשכב איתי. את דני ודפנה השכבנו לישון לפני כן וככה נרדמנו.


תגובות (4)

סיפור ממש יפה ומעניין! את כותבת נהדר!

20/07/2013 16:38

תודה :)

22/07/2013 13:52

    וואו גברת מברברת! את כותבת מדהים!

    09/03/2014 14:24

    סתם אני יודעת שיצא לי ממש ממש גרוע, אבל היי סיפור ראשון :)

    09/03/2014 14:30
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך