"פעם האמנתי באושר"- פרק 1: ג'יין

קראו לה ג'יין.
היא הייתה בת 16, היה לה שיער אדמוני גולש ועיניים אפורות ושמחות.
בנים העריצו אותה, בנות קינאו בה.
נשמע התחלה של סיפור על ילדה מקובלת סתמית? אז זהו שלא..
***
הניצב פרקר הלך בחוסר מעש מהול בעצבים,הלוך ושוב, הלוך ושוב. כך, כבר 20 דקות.
מוחו שקוע בפיצוח התעלומה,
התעלומה שהטרידה את העיירה.
הדלת נפתחת, ממנה מציץ פרצופו של תום ריבר. תום מכונה "טירון", לא בגלל שהוא כזה הוא כבר כחמש שנים במשטרה ומכיר את כל הנהלים הקיימים, כל ה-2000. אביו היה במשטרה ומת בתפקודו שם, כל חייו של תום סביב זה. אך, הוא עדיין לא קיבל תיק משלו, איזושהי תעלומה לפצח. הוא תמיד מתחת לניצב פרקר כמו האחרים, אך, להם ניתנות חקירות.
תום המיואש ממעמדו הנחות במשטרה, פונה לניצב "ניצב פרקר, ישנה התקדמות בחקירה. הנערה הסכימה לדבר".
שפתי הניצב התעקלו כלפי מעלה לחיוך מאושר,
"היא הסכימה לדבר" חשב. "וזה כנראה בזכותי" במחשבותיו שיבח את עצמו ושכח מתום שעומד וחיכה למשמע קולו.
הניצב בחן את תום וחשב "ניתן את התיק לילד, כבר שנים שהוא פה".
"תום, אתה כבר מספר שנים פה ועושה את עבודתך נאמנה." תום לא הבין מדוע דווקא ברגע זה הניצב החליט להיות נוסטלגי. "אני נותן לך את החקירה הזאת ואת כל התיק לפיקודך".
תום התמלא אושר. "סוף סוף" חשב." אני אהיה שוטר אמיתי ".
***
ג'יין כמו שאמרתי כבר, הייתה מושא להערצה וקנאה.
היא הצליחה בלימודיה, היא הייתה ילדה תמימה שלא ראתה כלום מהאמת של העולם הגדול .
היא הייתה עיוורת לריבים של הוריה, למכות שאימה חטפה מבעלה.
לבכי, לעצב להכל והכי קשה היה שהיא עוד בליבה חשבה שיש לה שני הורים אוהבים.
***
תום פסע לעבר חדר החקירות,
לחוץ מהחקירה,
לחוץ מהנערה,
ולחוץ מהניצב.
היו לו בעיקר דאגות ופחדים.
הוא עמד ליד הדלת, אוחד בידית וסופר לעצמו אחת, שתיים, שלוש.
הידית סובבה.
***
מכירים את המשפט "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה?"
ג'יין לא הכירה את המשפט וגם אילו הייתה מכירה זה לא היה משנה במיל את מה שקרה.
את האסון הנורא,
את הטרגדיה,
ואת המוות.