פנימייה לאומנויות- פרק 36- אופיר חוזר ובגדול
מנקודת המבט של נעמה-
"תביאי את זה" עומר אמר לי בעצבנות וחטף מידי את הפלאפון. "עומר.." מלמלתי. "את חייבת לעשות עם זה משהו נעמה, את לא יכולה להמשיך לפחד ככה" הוא אמר והסתכל עליי בעיניים הדואגות שלו. "מה אני יכולה לעשות?" שאלתי אותו בשקט, החזקתי את הדמעות. "אני הולך לדבר עם החברות האלה שלך, הן יעזרו" הוא אמר והלך. התיישבתי על הספסל. הרגשתי טוב עם זה שאין לי פלאפון עכשיו, כי אני לא יכולה לפחד מהודעות. קצת שקט.. קצת שלווה מהיום הארוך הזה..
"היי" שמעתי קול מוכר מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את נועם. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, הוא אף פעם לא דיבר איתי. את האמת, אף אחד מהאנשים האלה לא דיבר איתי עד היום. "היי" אמרתי בקול לא ברור. הוא התיישב לידי ושתק. לא הבנתי מה הוא רוצה. "משהו הולך כאן, ואף אחד לא מספר לי" הוא אמר והסתכל עליי עם העיניים הכחולות שלו. שכחתי את מה שרציתי להגיד והתחלתי לגמגם. "למה אתה שואל אותי?" שאלתי אותו לבסוף. "שמעתי שראו אותך מדברת עם יותם, שירה ואלינור, והם לא מספרים לי כלום וזה מחרפן אותי" הוא אמר והתקרב אליי. הריח הטוב שלו בלבל אותי לגמרי. "לא קורה כלום" אמרתי במהירות. הוא גיחך. "למה כולם משקרים לי כל הזמן אה? אני לא מבין אותכם" הוא אמר. "חשבתי שאת שונה" הוא מלמל והלך מהספסל.
מנקודת המבט של שירה-
קיבלתי שיחת טלפון. פחדתי שזה מהאיש הזה, וחיפשתי תירוץ כדי ללכת מתומר, כדי שלא ייפגע. "אלינור עוברת יום רע, היא לא מפסיקה להתקשר אליי" אמרתי וכיביתי את הפלאפון. "מה קרה לה?" הוא שאל בהתעניינות. "בעיות עם בנים, אתה יודע" אמרתי לו. "יותם עושה לה חיים קשים?" הוא שאל בחיוך. "משהו כזה" עניתי בחיוך קטן. "אני חייבת לבדוק מה איתה" אמרתי לו ונישקתי אותו. "תחזרי מהר" הוא מלמל לי בחיוך. הנהנתי ויצאתי משם.
"שירה!" שמעתי קול. ראיתי בחור יפה שקורא לי, אבל לא היה לי מושג מי זה. "היי" אמרתי, חושבת איך לגלות את השם שלו מבלי לפגוע. "אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר והתנשף. "למה?" שאלתי אותו בדאגה. "אני אח של נעמה" הוא אמר. ואז הבנתי. הוא גם יודע. החזקתי בידו וגררתי אותו לאיזו פינה מרוחקת. "אתה יודע הכל?" שאלתי אותו. לא יכולתי לחשוב יותר מדי, העיניים האפורות שלו בלבלו אותי. הוא הנהן. "אני לא יכול לראות את ההודעות האלה יותר, אחותי לא הולכת לעשות משהו, היא פחדנית, את הולכת לעזור לי?" הוא שאל והסתכל עליי. הנהנתי בלי לחשוב יותר מדי. הוא חייך חיוך קטן והסתכל לצדדים. "היום בערב, תקראי לחברים שלך לפה, ונחשוב מה עושים" הוא אמר. הבנתי שהוא לא מבין עד כמה זה מסוכן. "אי אפשר כאן, יראו אותנו ויהרגו אותנו" אמרתי ברצינות. "אז איפה?" הוא שאל. "במועדון בתוך בית הספר, שם לא יראו אותנו" אמרתי בלי לחשוב. "אוקיי" הוא אמר. "היום בשבע, אל תשכחי" הוא אמר ורץ ממני. עכשיו אני צריכה למצוא את אלינור.
מנקודת המבט של אלינור-
אחרי שעה של מחשבות, יצאתי מהחדר של שון. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות. איך אני הולכת לישון איתו באותה מיטה כשאני יודעת שהוא מרגיש אליי משהו. איזה מפגרת אני, לא הייתי צריכה לבוא אליו בכלל מההתחלה. זאת אשמתי, וזה מה שיש.
התהלכתי בשבילים. הסירנות כבר נפסקו. הסתכלתי על המקום הענקי הזה. משטחים ירוקים נקיים לגמרי, פרחים בצבע לבן בכל פינה ובתים מפוארים, למה המקום הזה מלא במזל רע?
"היי" שמעתי קול מוכר. אוי לא, זה אופיר. "היי" אמרתי בשקט והסתובבתי אליו. "מה שלומך?" הוא שאל והסתכל עליי לשנייה ואז השפיל מבט. "סביר" עניתי לו בחצי חיוך. "מה איתך?" שאלתי. "סביר" הוא אמר, גם בחצי חיוך. "אכפת לך לבוא איתי לקפיטריה? אני מת מרעב" הוא אמר ושם את ידו על הבטן שלו. "לא" אמרתי בחצי חיוך והלכתי אחריו.
"אהה אותך לא ראיתי הרבה זמן" אמר דוד, המוכר שבקפיטריה של הפינימייה. "היי דוד" אופיר אמר והתיישב על כיסא. "מה קורה אלינור?" הוא שאל אותי בחצי חיוך. "הכל טוב" אמרתי לו בחצי חיוך. "אז מה בשבילכם זוג יונים?" הוא שאל אותנו. אופיר נדנד את ראשו לשלילה. "אה.. כבר לא?" הוא שאל והסתכל על שנינו. "אה" הוא אמר ונכנס למטבח. "בקשר לזה" אופיר אמר והניח ידיו על השולחן. התרחקתי קצת. "אני חושב שזה היה מהיר מדי.. הקשר הזה.. הפרידה הזאת" הוא אמר והסתכל עליי. "כן, התקדמנו מהר מדי" הסכמתי איתו. "עכשיו אני פה, לכל השנה" הוא אמר בחצי חיוך. אוף נו. "ואני חושב שאנחנו צריכים להתחיל מחדש" הוא אמר והשתתק. איך אני הולכת לספר לו עכשיו על יותם? איך? אלוהים, בבקשה תעזור לי כאן.
"אלינור, אני צריכה אותך" שמעתי את הקול של שירה מאחוריי. תודה אלוהים, תודה.
תגובות (1)
תמשיכיייי :)