פנימייה לאומנויות- פרק 35- חמש עשרה דקות תהילה

-מעכשיו הסיפור יהיה מ-3 נקודות מבט- אלינור, שירה ונעמה-
מהנקודת מבט של אלינור-
הלכתי לחדר של שון, וניסיתי להירדם. ידעתי שלא ימשיכו בלימודים היום, אז לא טרחתי להשאיר את הפלאפון פתוח. פחדתי להשאיר את הפלאפון פתוח. פחדתי לקבל עוד הודעה על מוות.
שמעתי רעש של זכוכית נשברת. התעוררתי בבהלה, ושמעתי טריקת דלת. הכוס שהייתה על השולחן נשברה. הסתכלתי על הרצפה והבאתי מטאטא, ואז ראיתי שרשום לי משפט עם הזכוכיות על הרצפה. 'תיזהרי, זה מסוכן'. טיטאתי מהר וחזרתי למיטה, אבל לא הצלחתי לישון.
"היי, שמעתי מה קרה" שון נכנס לחדר והתיישב לידי. "אני ראיתי מה קרה, וזה לא היה כיף לראות" אמרתי לו. "איך את?" הוא שאל והתקרב אליי. התרחקתי ממנו בעדינות. "סביר" אמרתי, החלטתי לא לשתף אותו יותר מדי. הוא חייך והתקרב לנשק אותי, ומיד התרחק. "תקשיבי" הוא התחיל לדבר. "מה?" שאלתי אותו."אני לא יכול.. אני.." הוא ניסה לדבר ונאנח. "יש לי משהו אלייך" הוא הודה. הסמקתי. "ואני יודע שאסור לי, אבל זה לא הולך להיעלם" הוא אמר והתקרב אליי. "אבל שון, יש לי חבר" אמרתי לו. "חשבתי שאת ואופיר כבר לא ביחד" הוא אמר. "אני ויותם ביחד" אמרתי בשקט. הוא התרחק. "אה" הוא מלמל. "אם אתה רוצה, אני יכולה לישון בחדר של מישהו אחר, אם זה מפריע או.." "לא לא, זה בסדר" הוא קטע אותי. "אוקיי" אמרתי. "אני.. אני הולך לבדוק מה עם הבנות" הוא אמר ויצא מהחדר. הפלאפון שלי צלצל.

מהנקודת מבט של שירה-
"הלו?" שמעתי את הקול של אלינור. "אלינור, זאת שירה" אמרתי לה בלחץ. "משהו קרה?" היא שאלה. "מישהו היה אצלי בחדר" אמרתי במהירות. הסתכלתי לצדדים והוצאתי מהכיס את חתיכת החולצה עם הדם. "גם אצלי" היא אמרה במהירות. "גם אצלך הוא השאיר חתיכת חולצה?" שאלתי אותה. "לא, רשמו לי להיזהר, זה מסוכן עם זכוכיות. כמעט וראיתי מי זה" היא אמרה. "רגע, חתיכת חולצה?" היא שאלה, נזכרת במה שאמרתי. "הוא השאיר אצלי חתיכת חולצה עם דם, יש לי את זה בכיס" אמרתי לה. "תעיפי את זה ממך, זה מסוכן!" היא אמרה לי בלחץ. "את לא רוצה לבדוק, אולי יש איזה דיאנאיי של מישהו" שאלתי, מחפשת פתרונות. "שלך! וזה עם דם! תעיפי את זה ממך" היא אמרה לי במהירות. "אוקיי אוקיי" אמרתי וזרקתי את זה לפח הקרוב. "מרוצה?" שאלתי אותה. "כן" היא אמרה בהקלה. נתקעתי במישהו. זה היה שון. "היי המורה" אמרתי לו. הוא נראה עצבני. "היי" הוא אמר והלך. הרמתי את הפלאפון שנפל והמשכתי לחדר של תומר, וניתקתי את השיחה. "היי" התיישבתי ליד תומר. "היי" הוא אמר ונישק אותי. השפתיים שלו כל כך מושלמות. "שמעת על הבנות שהתפוצצו?" הוא שאל אותי. רציתי לשתף אותו, אבל פחדתי שזה יפגע בו. "כן, מסכנות" אמרתי. "איזה בן אדם מטורף יכול לשים פצצה בשעון של ילדה?" הוא שאל את עצמו. לא עניתי. לא ידעתי מה לענות.

מנקודת המבט של נעמה-
רצתי מהספסל. פחדתי להיות לבד. אני לא מאמינה שדיברתי עם יותם ועם החברות האלה שלו. אני לא מאמינה שגם הן חובות את זה. פעם ראשונה שהוא שם לב אליי. אני פה כבר שלוש שנים, ויותם לא מסתכל לכיוון שלי. או לכיוון של אף אחת. תמיד הייתה לו או את נטלי או את שנהב, שעפה מפה. הוא לא היה צריך להסתכל על אף אחת אחרת. עכשיו, שהחדשה הזאת הגיעה, הוא הסתכל עליי.
"היי" שמעתי את הקול של עומר, אח שלי. "היי" אמרתי לו, מנגבת את הדמעות. "מה קרה לך?" הוא שאל. "עוד פעם הבן זונה הזה שמתקשר?" הוא שאל בעצבנות. הנהנתי. "את חייבת לעשות עם זה משהו" הוא אמר והחזיק בידי. "יש עוד שתי בנות שהאיש הזה מתקשר אליהן" אמרתי לו במהירות. הוא נעצר והסתכל עליי. "מי? מפה?" הוא שאל. "כן, אתה מבטיח לא לספר לאף אחד?" שאלתי אותו. פחדתי שאם הוא יספר זה יפגע בעוד אנשים, והוא כבר יודע. "מבטיח" הוא אמר. "אתה יודע מי זאת שירה גלאור?" שאלתי אותו. הוא חייך. "כן" הוא אמר. "לה שולחים הודעות?" הוא שאל, מופתע. הנהנתי. "ומי עוד?" הוא שאל, מסתקרן. "אתה לא תאמין" אמרתי, מנסה לחייך, למרות שזה דבר עצוב. "מי?" הוא שאל. "אתה מכיר את החדשה, אלינור בלום?" שאלתי אותו, ידעתי שהוא מכיר אותה, ראיתי איך הוא מסתכל עליה בהפסקות. "מי לא מכיר את אלינור בלום" הוא גיחך לעצמו. "הן דיברו איתך?" הוא שאל. "כן" אמרתי בחיוך, ואז הפלאפון שלי צלצל. 'נהנית מחמש עשרה דקות התהילה שלך? טיק טק טיק טק, הן עוד מעט נגמרות'.