פנימייה לאומנויות- פרק 33- הפיצוץ

התנשקנו. התנשקתי עם המורה שלי. טוב, הוא לא בדיוק מורה, הוא יותר חבר של אח שלי. שזה גם גרוע. אבל הוא כל כך מתוק, אני לא יכולה.. אני חייבת חום ואהבה. אני חייבת. הגוף שלו היה מעליי, ואז צלצל לי הפלאפון. הוא התנתק ממני והסתכל עליי, ואז קם ממני בשקט. "הלו?" שאלתי, מנסה לעכל מה הלך לפני שתי שניות. "אלינור, זה יותם, איפה את? את בסדר?" הוא שאל אותי. "אני.. אני בסדר" אמרתי לו והסתכלתי על שון. "איפה את?" הוא שאל אותי. "אממ.. בביתן של חברה" אמרתי לו. "אצל מי?" הוא שאל. "אתה לא מכיר" אמרתי לו. "איך קוראים לה?" הוא שאל. "שונית" אמרתי לו וחייכתי. "שונית?" יותם שאל. "כן, והיא קוראת לי, אני אדבר איתך אחר כך, ביי" אמרתי וניתקתי את השיחה.
שתקנו, שוב. אבל הפעם לא היינו קרובים כמו מקודם. כל אחד ישב בקצה השני של הספה. "זה לא קרה, אוקיי אלינור?" הוא אמר בשקט והסתכל עליי. "כבר שכחתי" אמרתי לו, למרות שהראש שלי היה מוצף במחשבות על הנשיקה הזאת. "איפה אני ישנה?" שאלתי אותו, מנסה למצוא נושא שיחה. "איפה שבא לך" הוא אמר, בלי להסתכל עליי. "אין כל כך הרבה אפשרויות" אמרתי לו בחיוך. "את על המיטה, אני על הספה" הוא אמר. "אתה בטוח?" שאלתי אותו. הוא הנהן. "אתה יכול לישון איתי באותה מיטה, לא יקרה כלום, נהיה רחוקים אחד מהשני" אמרתי לו. "אני לא בטוח" הוא אמר בחצי חיוך. "למה אתה לא בטוח?" שאלתי אותו. "אני ממש לא כזאת, אני אשאר בחלק שלי, אני מבטיחה" אמרתי לו. "אבל אני לא סומך על עצמי" הוא אמר והסתכל עליי. לזה לא ציפיתי. "אני סומכת עליך" פלטתי במהירות. הוא חייך. "אוקיי, ננסה, אם מחר נתעורר.. קרובים, אני אשן על הספה" הוא אמר. "אוקיי" אמרתי לו בחיוך והתקדמתי למיטה. "לילה טוב" הוא אמר לי. "לילה טוב" אמרתי לו.
התעוררתי, הרגשתי את היד שלו מחבקת אותי. זזתי ממנו במהירות וקמתי להתארגן לבית ספר. התקדמתי לדלת והוא התעורר. "היי" הוא אמר לי. "היי" אמרתי לו. "אני מאחרת לבית ספר, אני אדבר איתך אחר כך" אמרתי לו בחיוך מאולץ ויצאתי החוצה. קיבלתי הודעה. "טיק טק טיק טק, זה לא שעון, זה פצצה". "מה?" מלמלתי לעצמי. לא הבנתי מה זה אומר. נכנסתי מהר לשיעור מוזיקה. "תודה שהצטרפת אלינו מדאם בלום" עזרא אמר לי בחיוך. "היי" יותם סימן לי לבוא לשבת לידו. "איך את מרגישה?" הוא שאל אותי. "יותר טוב" אמרתי לו. "מי שם לך תחבושת?" הוא שאל אותי. "האחות" עניתי. "אין לנו אחות בבית ספר" הוא אמר לי. "יש משהו שאת לא מספרת לי?" הוא שאל אותי. "בלום, אני רוצה שתשירי רואה לך בעיניים של אתי אנקרי" עזרא אמר לי והושיט לי את המיקרופון. תודה מוזיקה. שרתי את השיר, ולא הפסקתי לחשוב על יותם ועל שון. מחיאות הכפיים הגיעו, ירדתי מהבמה וחזרתי למקום שלי. "רציתי לדבר איתכם על תחרות השירה שהולכת להיות השבוע ביום שלישי, שזה מחרתיים" עזרא אמר. "אתם יודעים שהמופע הוא בין קבוצות מוזיקה מאוד איכותיות ויש שם אנשים מקצוענים, אבל לא אכפת לי, אתם הולכים לקרוע לכולם את הצורה ולנצח בזה כי אולי הם סלעים, גדולים וחזקים, אבל אתם? יהלומים, קטנים ולוקחים את כל ההופעה. זה ברור?" כולנו הנהנו. "משוחררים" הוא אמר ויצאתי מהחדר. "אלי" שמעתי את הקול של יותם. "מה?" שאלתי אותו. הוא גרר אותי לפינה שלא ראיתי בבית ספר. "יותם, מה?" שאלתי אותו שוב. הוא הצמיד אותי לקיר והקיף אותי בידיו. השפתיים שלנו היו במרחק נגיעה. הוא הסתכל עליי בעיניים שלו. אני מבולבלת כבר לגמרי. מה יש לי אליו? מה יש לי לשון? הכל בסדר אצלי? טוב, לזה יש לי תשובה. לא. חד משמעית לא. אנשים מטורפים רודפים אחריי ומקללים אותי, אני מתנשקת עם המורה שלי שהוא בעצם החבר הכי טוב של אח שלי,ואני נשרטת מאנשים שאני לא יודעת מי הם. הוא נישק אותי. כרכתי את הידיים שלי מסביב לצוואר שלו. לא יודעת מה יש לי אליו או אל שון, אבל מה שיש לי, אליו זה הרבה יותר עוצמתי. הוא החזיק את הפנים שלי ביד אחת וביד אחד החזיק את המותן שלי. שמעתי צפצוף באוזן, ואז נשמע הפיצוץ.