פנימייה לאומנויות- פרק 32- הוא נישק אותי

התלבשתי מהר, יצאתי מהמקלחת ורצתי במהירות החוצה. "היי מה קרה?" שון שאל אותי. לא היה לי זמן להסביר. רצתי לחדר שלנו, פתחתי את הדלת וצרחתי. "רוני?" אף אחד לא ענה. הדלת נסגרה. שיט. רצתי לדלת וניסיתי לפתוח. הדמעות יצאו. "הצילו!" צרחתי לחלון הקטן. ראיתי מרחוק אנשים שבאים לביתן שלי. משהו משך לי את היד. "הצילו!" השתחררתי ממנו, לא יכולתי לראות מי זה. הוא תפס אותי ומשך לי את היד בחוזקה. צרחתי כדי שישמעו אותי, לא ראיתי אף אחד. ואז שמעתי את הדלת נשברת. האחיזה בידי נעלמה, ואיתה גם הבן אדם. רק שריטות של דם על היד שלי. "את בסדר?" יותם רץ אליי וחיבק אותי חזק. בכיתי. בחיים שלי לא פחדתי ככה. "מה זה היה? מה עשית פה בחדר?" הוא שאל אותי והחזיק את הפנים שלי. לא יכולתי לדבר מהבכי. "חשבתי שמשהו קרה לרוני" לחשתי לו. "למה?" הוא שאל. ילדים נכנסו לחדר לראות מה קרה. "כי קיבלתי הודעה מחסוי עם השיר רוני" אמרתי לו והתחלתי לבכות יותר חזק. ראיתי את רוני נכנסת בבהלה. רצתי אליה וחיבקתי אותה. היא ראתה את השריטות על היד שלי. "מה הלך כאן?" היא שאלה אותי בלחץ. "את בסדר? איפה היית?" שאלתי אותה. "בחדר של תומר, למה?" היא שאלה אותי. "את חייבת ללכת עם זה לאחות, זה עמוק" אחד הילדים אמר לי. הלכתי משם, פחדתי מהמקום הזה. "לאן ברחת?" שון תפס אותי. "מה זה?" הוא אמר והסתכל על היד המדממת שלי, וחזר להסתכל בעיניים שלי. "בואי" הוא אמר ולקח אותי איתו לביתן שלו.
"זהו" הוא אמר אחרי ששם לי תחבושת מסביב לחתכים. "תודה" אמרתי, מתאוששת מהבכי. הוא חייך אליי "למה הלכת לשם?" הוא שאל אותי. הראיתי לו את ההודעה. "והיא בסדר?" הוא שאל אותי. הנהנתי. "זה היה רק בשביל לעשות לי את זה" אמרתי בבכי והסתכלתי על התחבושת הספוגה בדמי. "אל תדאגי, את איתי כאן, לא יקרה לך כלום" הוא לחש והחזיק את הידיים שלי. "תודה, שוב" אמרתי בחיוך מלא דמעות. "אל תבכי אלי" הוא לחש לי והוזיז את השיער שלי למאחורי האוזן. "אני מפחדת" לחשתי לו בבכי. "אמרתי לך, אל תדאגי" הוא לחש לי והסתכל עליי בעיניו הירוקות. הוא התרחק ממני, כנראה נזכר שאני בכל זאת תלמידה שלו. היה חסר לי המגע שלו. הפלאפון שלי צלצל. "הלו?" שאלתי את המספר הלא מוכר. "זאת רק ההתחלה, כלבה" שמעתי קול מזויף בצד השני. הפלתי את הפלאפון. "מה קרה?" שון שאל אותי והרים את הפלאפון. "הלו?" הוא ענה. "ניתקו" הוא אמר. "מה קרה אלינור?" הוא שאל אותי. "אמרו משהו.. "מלמלתי בלחץ, מנסה לחשוב מי זה יכול להיות. "מה אמרו?" הוא שאל אותי. "זאת רק ההתחלה, כלבה" מלמלתי והסתכלתי עליו , חסרת אונים. הוא התקרב וחיבק אותי חזק. כמו שיותם חיבק אותי. "אני אשמור עלייך" הוא לחש לי. התחלתי לבכות. לא יכולתי לסמוך על זה שהוא באמת ישמור עליי. הוא הרים את הראש שלי אליו. "אני מבטיח" הוא הוסיף. הסתכלנו אחד על השניה. שתקנו, שנינו. הדבר האחרון שאני זוכרת זה את השפתיים שלו מנשקות אותי.