פנימייה לאומנויות- פרק 31- הרוצח בכל מקום

קפאתי במקום. הוא .. היא.. הם.. היו כאן. הם פרצו לכאן בלי להעיר אף אחד. המקום הזה כבר לא מוגן. אסור לי להיות כאן. כל עוד אני ושירה כאן, גם יותם, גיא ונועם לא מוגנים. "יותם תמסור לשירה שתתקשר אליי" אמרתי ורצתי החוצה. הייתי חייבת לברוח. יצאתי מהביתן שלהם, הסתכלתי לצדדים. לא היו הרבה ילדים. המשכתי לרוץ, לא בטוחה לאן. "אלינור, מה קרה?" יותם תפס את ידי ושאל אותי. "מה? כלום" אמרתי לו במהירות. "אז למה ברחת?" הוא שאל והסתכל עליי עם עיניו היפות. "לא ברחתי" אמרתי לו. "את ברחת" הוא קבע. "טוב, ברחתי" הודיתי. הוא חייך. "תקשיבי, אני באמת לא ידעתי שתקחי את זה קשה, אני מצטער, פעם הבאה אני אגיד לך אם תשני על המיטה שלי" הוא אמר. "זה לא זה" אמרתי במהירות. "אז למה ברחת?" הוא שאל שוב. הראיתי לו את הפלאפון. "אני ושירה באנו אליכם כדי להתחמק מזה, בסוף זה הגיע גם אליכם" אמרתי ולקחתי ממנו את הפלאפון. "אני חייבת ללכת" לחשתי לו והבטתי בעיניו. "אל תלכי" הוא לחש לי, תפס לי את היד וקירב אותי אליו. "כל עוד את איתי, ועם חברים שלך, אף אחד לא יפגע בך" הוא אמר. "אבל יפגעו בך, או ברוני, או בגיא, ואני לא אוכל לסלוח לעצמי" אמרתי לו. הוא שתק. "אני חייבת ללכת" אמרתי שוב ורצתי ממנו.
"בוקר טוב" שון נעמד מולי בחיוך רחב. "בוקר טוב" אמרתי לו בלחץ. "הכל בסדר?" הוא שאל. כן, הכל בסדר, חוץ מזה שרוצח רודף אחריי. "כן" עניתי. "את בטוחה?" הוא שאל. "אנחנו יכולים לדבר אצלך בביתן?" שאלתי אותו. הוא הנהן והלכנו אל הביתן שלו. זה הולך להיות יום ארוך, כי בימי שבת, כשאין בית ספר, אין פה יותר מדי לאן ללכת, אני חייבת להתחבא. אולי שון יסכים לי לישון אצלו. "טוב, אז את מוכנה לספר לי מה קרה?" הוא שאל אותי כשהתיישבנו על הספה. סיפרתי לו הכל, מהרצח של גל עד לתמונה, מהפתקים עד לגופה.. הוא הקשיב. להכל. שמחתי שיש לי עוד מישהו לשתף אותו בזה, ואולי, בגלל שהוא יותר מבוגר ממני, הוא יצליח לעזור לי לפתור את זה כי את המשפחה שלי אני לא אסכן. "את רוצה להישאר פה כמה ימים?" הוא שאל אותי. חייכתי. "אם אתה מסכים" אמרתי. "אני מסכים" הוא אמר בחצי חיוך. "אבל אל תגידי לאף אחד" הוא הוסיף. "לא תכננתי להגיד" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו. "תודה שון" לחשתי לו. "מתי שתרצי" הוא אמר.
"איפה את?" שירה התקשרה ושאלה אותי. "תקשיבי, לכי לביתן של תומר, תשני שם, ואל תגידי לאף אחד שאת שם, ותגידי גם לו לא להגיד. אם הוא ישאל למה, ספרי לו, אבל לא יותר מדי" אמרתי לה. "רגע, למה? מה הבעיה בלישון אצל גיא וכל אלה?" היא שאלה אותי. שלחתי לה את ההודעה. "הוא היה אצלהם בביתן?" היא לחשה ושאלה אותי. "כנראה" עניתי. "אוקיי, אז אני אלך לתומר" היא אמרה. "יופי" אמרתי. "רגע, ואיפה את תהיי? גם אצל תומר?" היא שאלה אותי. "אממ לא" אמרתי לה והסתכלתי על שון, שמכין ארוחת בוקר. "אז, איפה את תהיי?" היא שאלה. "אממ.. חברה שלי נתנה לי לישון אצלה בביתן לכמה ימים, אני אסתדר, אל תדאגי לי, פשוט לכי לתומר" אמרתי לה, מנסה לשקר. "אוקיי, נדבר אחר כך" היא אמרה. "ביי" אמרתי וניתקתי. שון סימן לי לבוא לשולחן.
"בתיאבון" הוא אמר לי בחיוך והסתכל עליי בעיניו הירוקות. יש לו עיניים דומות לשל אח שלי. "תודה, בתיאבון גם לך" אמרתי ולקחתי אחת מהלחמניות.
הגיע הערב, כל היום ישבתי וחשבתי על הכל. יותם התקשר אליי שלוש פעמים, לא ידעתי מה להגיד לא. הוא גם ככה מכיר פה את כולם, אני לא יכולה לתרץ לו שאני אצל חברה שלי. לא ראיתי את שון כבר כמה שעות, אולי שקעתי במחשבות ולא שמתי לב שהוא יצא. הלכתי להתקלח, להתנקות מהמחשבות. נעלתי את הדלת של האמבטיה והורדתי את הבגדים. ואז שמעתי את הרעש של המים נפסק, את הוילון נפתח, וראיתי את שון עומד מולי, רק מגבת מכסה אותו. בחיים לא ראיתי מורה עם גוף כזה. אומיגאד שכחתי שאני רק עם חזייה ותחתונים. כרכתי סביבי את המגבת. "אני מצטערת, לא ידעתי שאתה כאן" אמרתי לו, כל הפנים שלי היו אדומות. "מה? אה זה בסדר" הוא אמר בחיוך. "אתה.. סיימת?" שאלתי אותו. "כן" הוא אמר והתקרב אליי. לקחתי כמה צעדים אחורה ונשענתי על הדלת. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו, הסתכלתי על השפתיים שלו פעם ראשונה מכל כך קרוב. "פותח את הדלת" הוא אמר לי בחיוך. "אה, אוי, סליחה" אמרתי והסמקתי. זזתי מהדלת, הוא פתח אותה, והסתובב אליי. "תהני במקלחת" הוא אמר בחיוך. הסמקתי וסגרתי את הדלת. ואז קיבלתי הודעה. לקחתי את הפלאפון שלי מהשידה ונכנסתי להודעה החדשה, היה שם קישור לשיר מחסוי. לא היה לי כוח לשמוע, נכנסתי למקלחת.
אחרי שיצאתי, פתחתי את ההודעה שוב. המוזיקה הייתה מוכרת. "רוני.. אל תלכי.. השמש לא תזרח עליי כשאת לא לידי.." שיט. רוני.