פנימייה לאומנויות- פרק 30- צמודים מדי

סידרתי לעצמי את הספה. אני כבר די מכירה אותה, גם בפעם האחרונה שהרוצח חיפש אותי הייתי פה. ושוב, חזרתי לפה. "לעזור לך?" יותם לחש לי ונעמד מאחוריי. הרגשתי את הראש שלו קרוב לעורף שלי. הרגשתי את הנשימות שלו. "אני יודעת להסתדר לבד" אמרתי לו. "את כבר עומדת עם הכרית רבע שעה, זה נקרא להסתדר לבד?" הוא שאל אותי. הסתובבתי אליו. הוא עדיין לא לבש חולצה. "אממ" הסתכלתי עליו, ושכחתי מה רציתי להגיד. "על מה דיברנו?" שאלתי אותו. הוא חייך. "על זה שאת צריכה שאני אעזור לך" הוא אמר. "לא" אמרתי. "אני פשוט.. כאילו יש לי הרבה דברים בראש, בעיות לא פתורות כאלה, ואני לא מצליחה להתרכז" אמרתי לו. "אז רק להלילה, תעיפי את כל הבעיות שלך מהראש" הוא אמר לי. "אני לא יכולה" אמרתי לו. "אני יכול לעזור בזה" הוא אמר בחיוך והתקרב לנשק אותי. "לא יותם, זה רק יוסיף לי בעיות" לחשתי לו. "אבל לי זה יפתור כמה" הוא אמר והסתכל עליי בעיניים הכחולות ירוקות שלו. "את כעסת עליי כשאמרתי שהנשיקה לא הייתה חשובה לי, ועכשיו את זאת שלא רוצה להתנשק" הוא אמר וליטף לי את היד. הוזזתי את היד. "כי.. כי הבנתי שיש.. יש לי חבר" אמרתי בגמגום והסתכלתי על השפתיים המחייכות שלו. "אופיר? הוא חצי מהזמן לא פה בכלל" הוא אמר. "הוא לא היה פה כשהתעלפת, הוא לא היה פה בכלום. אני הייתי פה" הוא אמר והחזיק לי את היד. הוא משך אותי איתו לחדר אמבטיה שלהם. "פה יהיה לנו שקט" הוא אמר בחיוך. "אני לא צריכה שקט" אמרתי לו. "אתה לא היית בדרך להתקלח?" שאלתי אותו והצבעתי על המגבת שהונחה לו על הכתף. "כן" הוא אמר. "רוצה גם?" הוא שאל בחיוך מתגרה. "מצחיק" אמרתי. "לא רוצה, לא צריך" הוא אמר ונכנס למקלחת. יצאתי מהחדר ונשכבתי על אחת המיטות. הרבה יותר נוח. המזרון הרבה יותר נוח. הספה קשה כל כך והמיטה נוחה כל כך.. ונרדמתי.
היה כבר בוקר. הרגשתי שהגוף שלי צמוד למשהו. או מישהו. הרגל שלי הייתה כרוכה מסביב לרגל שלו והידיים השריריות הקיפו אותי. הרגשתי את הנשימות שלו, ופתחתי עיניים. הפנים של יותם היו רחוקים ממני בחצי סנטימטר. השפתיים שלנו היו קרובות כל כך כל הזמן הזה? הוזזתי את הרגל שלי ממנו, את הידיים שלו ממני, ויצאתי מהשמיכה. הרגיש לי כל כך קר בלי השמיכה, ובלי יותם. אבל אסור לי.
"בוקר טוב" ראיתי שהוא התעורר בחיוך והתמתח. "בוקר טוב" אמרתי במהירות.אולי הוא לא יודע שישנתי איתו. הוא קם ונעמד לידי. מחוסר חולצה. "אתה לא אוהב ללבוש חולצות אה?" שאלתי אותו. "אם את רוצה אני יכול ללבוש חולצה" הוא אמר בהתגרות. הנהנתי. הוא שם על עצמו חולצה. לא דיברתי על הלילה. לא רציתי שהוא ידע. "היה לך נוח אני מקווה" הוא אמר בחצי חיוך מתגרה. "מה? איפה? אה כן, הספה טובה" אמרתי לו. הוא חייך והתקרב אליי. "אני יודע שישנו ביחד" הוא אמר. הסמקתי. "אז למה לא הערת אותי, למה לא אמרת לי לזוז?" שאלתי אותו. "אולי כי לא רציתי שתלכי?" הוא שאל אותי ונישק אותי בלחי נשיקה ארוכה. "אתן תישנו כאן עוד לילות?" הוא שאל והלך ללבוש נעליים. "אממ.. מה? לא, לא נראה לי" אמרתי לו. הריח שלו עדיין היה לידי, ולא יכולתי להתרכז. "חבל" הוא אמר. למרות שהוא היה עם הגב אליי, יכולתי להרגיש את החיוך שלו.
קיבלתי הודעה לפלאפון. חסוי. פתחתי אותה. ראיתי תמונה שלי ושל יותם צמודים מדי במיטה שלו, ולמטה היה רשום- "זה מה שאת עושה כשאת בורחת מרוצחים?".