"פיצול אישיות"- פרק 2

הימים האחרונים לא היו הצלחה מובהקת. אפשר להגיד שהיו ואפשר שלא- הקיצר אפשר להתווכח על זה.
את הניסיון הראשון ניסיתי לעשות בצורה הכי מטופשת בעולם, נסעתי באוטובוס ושם הוא ישב, עיניים ירוקות, שיער מתולתל כהה, זה הדברים הראשוניים שהצלחתי להבחין בהם, הוא נראה כמו מישהו מתוק ואפילו ניסיתי לנחש איזה שם יהיה לו.. הניחוש שלי זה איתן.
"מה כבר יכול לקרות? מקסימום אגלה שיש לו חברה או שהוא לא מעוניין…" -חשבתי.
"בסדר דנה אבל תעשי את זה בצורה חכמה"
"מה זה צורה חכמה?" שאלתי את עצמי
"צורה חכמה זה כשאת פשוט מתיישבת לידו ושואלת שאלה רנדומלית כמו נגיד 'אפשר שיחה' או משהו בסגנון"
"או זה רעיון טוב דנה! זה מה שאעשה!"

ברגע שקלטתי שהבחור המבוגר שישב לידו יצא מהאוטובוס אז פילסתי את דרכי בין כמה אנשים והתיישבתי לידו. האמת שהרעיון שלי היה מעולה ממש אבל במקום לשאול שאלה מתוחכמת פשוט ישבתי, הסתכלתי עליו וחייכתי כמו מטומטמת.
"דנה?! מה את עושה?" שאלתי את עצמי.
"אני לא יודעת… הביטחון שלי קצת נעלם"
"הכל בסדר?" פתאום נכנס קול שהוא לא אני ולא אני השני, שבעצם זה אותם קולות רק מתנגדים אחד לשני.. 'שיט' חשבתי, הוא יחשוב שאני איזה פסיכית שמחייכת לאנשים רנדומליים באוטובוס.
"אהה כן סליחה פשוט חשבתי על משהו" עניתי.
"זה בסדר.. אין לי בעיה שבנות כל כך יפות מחייכות אלי" הוא ענה וחייך. כשהוא חייך אז הופיעו לפתע על הלחיים שלו שתי בורות שקשה לעמוד בפניהן, חשבתי שהוא ממש מתוק באותו רגע.
"דנה, תעני לו- למסכן הזה כבר"
"אני לא יודעת מה!"
"נו תשאלי לאן הוא נוסע או משהו"

קצת נלחצתי.
"אמ אז מה.. אתה נוסע?" יצא לי לבסוף.
"כן, לא תאמיני אבל אגלה לך סוד…" הוא התקרב אליי מעט ולחש "גם את"
"טיפשה" אמרתי לעצמי בראש, "את טיפשה דנה"
"אוי נו תשתקי כאילו שאת היית מצליחה להגיד משהו חכם יותר"
"נראה לי שקצת שכחת.. אני זאת את!"
ישבתי כולי אדומה כמו עגבנייה, ובטח אח"כ החלפתי לעוד כמה צבעים,
"בת כמה את?" שאל הבחור.
"אני?"
"חח אז מי? הזקנה ששם?" צחק.
"18.. ואתה?" אמרתי כולי מובכת כבר מהשאלות המטופשות שלי, אבל לפחות הבחנתי בזה שעל השאלות המטופשות שלי הוא עונה בציניות שמצד אחד קצת צוחקת עליי ומצד שני קצת צוחקת איתי.
"אני 17, מסיים י"ב עוד מעט.."
"מה אבל 17 זה מוקדם לסיים י"ב" אמרתי.
"כן.. בערך.. אני הכי צעיר מהילדים בכיתה, פשוט החליטו לשלוח אותי ליסודי מוקדם ומשם זה התגלגל"
שוב לא עניתי. טיפשה שכמותי לא ידעתי מה להגיד. התחלתי להסמיק שוב. אבל גם שמחתי כי הוא יחסית קרוב לגיל שלי.
"אז איך קוראים לך?"
("דנה!"
"מה?"
"דנה! תגידי לו כבר שקוראים לך דנה לעזאזל!" )
"דנה" סוף סוף אמרתי.
"נחמד"
"מה נחמד?"
"סתם…"
"נו ולך?"
"איילן.. לא אילן, איילן כולם מתבלבלים כי זה מוזר.."
"נשמע כמו איתן" צחקתי
"כן.. טוב.. נשמע כמו איילן" הוא ענה ולא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו.
"כן סליחה .. סתם חשבתי על השם איתן.. "
"אז את בדרך כלל חושבת על שמות בזמנך הפנוי?"
"לא לא, היום זו פעם ראשונה"