"פיצול אישיות"- פרק 10

"מה את עושה?"
לא יכולתי לענות. פחדתי יותר מדי. רציתי לקבור את עצמי עמוק איפשהו, במקום שבחיים לא יוכלו למצוא אותי בו, בבקשה רק שלא אהיה שם ושאיתן ימשיך לחכות לתשובה.
אבל הייתי חייבת לענות כי האפשרות של להתפוגג ולהיעלם לא אפשרות מציאותית.
"אני.. אממ" גמגמתי.
"זה בסדר גמור.. קורה"
"רק לי"
"את סתם אומרת, קורה לכולם"
"בסדר" נשמעתי קצת נעלבת אפילו, לא רציתי שהוא ייקח את זה למקום הלא נכון אבל הייתי קצת מתוסכלת ומובכת מעצמי לכן אפשר להבין אותי.
איתן קצת התרחק ממני, התיישב קצת רחוק ולא צמוד כמו מקודם. נו טוב מגיע לי על הטיפשות הזאת.
אז החלטתי לנקום בצעד הבא, התקרבתי אליו, קרוב קרוב ואמרתי לו תוך כדי שאני מביטה לו בעיניים והאף שלי כמעט נוגע בשלו:
"סליחה שאני מתנהגת כמו טיפשה.. פשוט.. (היססתי קמצת).. אתה מוציא ממני דפוסי התנהגות שאני לא מכירה בעצמי"
איתן שם את ידיו בחזרה על העורף שלי.
"אה ואלה? יש לי כוחות נסתרים"
"ברור" חייכתי.

אוקיי, אני עם עיניים פתוחות לכן אין מצב שאני מתבלבלת הפעם. איתן מתקרב יותר ויותר אל השפתיים שלי עם השפתיים שלו, אני עוצמת עיניים פתאום, בטבעיות לגמרי, לא מרגיש שמשהו לא בסדר פה, אני רגועה לגמרי אבל כן קצת לחוצה, כמה שזה לא הגיוני ככה זה היה.
אני מתחילה להרגיש את הנשימה של איתן ממש קרובה אליי כמעט נוגעת בשפתיים.
זהו! השפתיים שלנו נפגשו, רכות קצת וחמ…
הפלאפון רטט. לעזאזל. השפתיים שלנו כבר נפגשו למה דווקא עכשיו?
מי זה יכול להיות? בטח אמא או משהו, יש לה את הקטע של להתקשר מתי שלא צריך.
"מצטערת" אמרתי לאיתן. התעלמתי לגמרי מהרטט וכבר התקרבתי חזרה לאיתן כדי להמשיך מאיפה שעצרנו אבל פתאום,
"תבדקי מי זה אולי זה חשוב"
"מה באמת?" התבאסתי עליו קצת.
"כן נו.. אני תמיד חייב לבדוק אסמסים או פלאפונים כי הכל יכול להיות"
"אוף טוב"

הוצאתי את הפלאפון מהתיק, לחצתי על הכפתור שידליק את המסך , על המסך הופיעה הכתובת הבאה:
'היי דנה, זוכרת אותי? איילן איתן? אני יודע שהייתי טיפה מניאק שלא כתבתי לפני כן פשוט היה לי איזה סידור חשוב… בא לך להיפגש?'

אומיגאד, איילן!!
שכחתי ממנו לגמרי.
"דנה מה אני עושה?"
"כלום דנה, תראי הנה איתן, פה, מולך, מה אכפת לך מאיילן הזה?"
"קשה לי להסביר… אבל איילן משך אותי אליו באוטובוס, הוא הראשון שהבחנתי, היה בו משהו"
"שטות. שכחתי ממנו, הרכבת של דנה עזבה את התחנה"
"לא! שכחי רגע מזה שהוא נראה יותר טוב מאיתן והגומות שלו, ואו! אבל תחשבי על זה גם בצורה הזאת: לאיתן יש צבא, והוא לא יוכל לראות אותי כמעט, אני באמת צריכה את זה? חוץ מזה שהוא בן 20"
"ואיילן בן 17… הוא לא סיים בית ספר!"
"לא אכפת לי- אני רוצה אותו."

לא כתבתי כלום לאיילן. עדיין.
"איתן… אני ממש מצטערת אבל אני צריכה לזוז יש לי איזה משהו קטן לסדר…"
"אוי נו אבל רק הגעת.."
"אני מצטערת…"
"נוכל לקבוע לפעם נוספת?"
"בטח היה לי מדהים, נדבר כבר, אה ו.. אני יודעת איפה אתה גר" אמרתי כדי קצת להקל על איתן, היה לי צר עליו באותו רגע, אבל כרגע איילן היה היחיד בראש שלי. הוא השאיר בי סימן קטן קשה להסביר.
קמתי עם הפלאפון ביד, איתן ליווה אותי לדלת וסגר אחריי, נישקתי אותו נשיקה קטנה בלחי וחיבקתי אותו חיבוק קטן, חיבוק ידידות.
אחרי שיצאתי מהבניין של איתן ושל רוני חברה שלי כמובן, שאפילו לא אמרתי לה שלום, התיישבתי על ספסל אחד וניסיתי לנסח תשובה כלשהי לאיילן.