פאנפיק HP- Who Am I פרק 8

פרק 8
שבוע לאחר מכן לא המשכתי להקדיש את המחשבה שלי ל"שרביט המיוחד" שלי, זה סתם שטויות, אני בטוחה.
לא סיפרתי לאף אחת על המקרה הזה. על מיה לא סמכתי, למדתי שיש לה פה גדול מדי, אם הייתי מספרת לה כל הוגוורטס היה יודע על זה תוך עשר דקות.(במקרה של מיה אולי אפילו חמש)
למגי ולוסי(אחת מהשותפות שלי לחדר שהתיידדתי איתה) לא סיפרתי כי לא ממש הכרתי אותן ולא ידעתי אם הן יוכלו לשמור את זה בסוד.

בבוקר, שקמתי מן המיטה, חשבתי לפתע על אמי שנמצאת עכשיו לבד בבית ולבי התכווץ. אני חייבת לשלוח לה מכתב.
אבל איך בדיוק עושים את זה? סקרתי את החדר כמחפשת תשובה. כלומר, זה עולם הקסמים, בטח יש דרך שונה אחרת לשלוח מכתבים מפה.
והדרך הזאת בטוח לא שפויה.
אין ברירה, חשבתי לעצמי וקמתי מן המיטה. אני אצטרך לשאול מישהי מהחדר שלי.
אבל מיה, מגי ולוסי עוד נחרו במיטות.
לבסוף, החלטתי לחכות עוד חצי שעה ואחר כך ניראה מי תקום קודם, אבל זה לא הצליח, אחרי עשר דקות הרגשתי כאילו אני יושבת על קוצים והחלטתי לנסות לגלות לבד.
בדיוק כשבאתי לצאת מן החדר מיה מלמלה משהו לא ברור, התקרבתי אל מיטתה במהירות.
"לא, תותים אל תעזבו אותי לבד, אני רוצה לאכול אתכם עם קצפת…" היא מלמלה והסתובבה לכיוון השני.
אין ברירה, בזמנים נואשים נוקטים צעדים נואשים.
"מיה!" צעקתי וניערתי אותה. "קומי!"
מיה הזדקפה במהירות, עיניה עוד חצי עצומות ושיערה היה סתור ומבולגן.
"מממה?" היא ניסתה להסתיר פיהוק אדיר.
סימנתי לה לחכות ורצתי למזוודה, הוצאתי חתיכת קלף ועט נוצה. חזרתי אל המיטה של מיה ולתדהמתי גיליתי שהיא נרדמה שוב.
אוף, חשבתי לעצמי ברטינה. נראה שאצטרף לגלות הכל לבד בבית ספר הזה.
*
אחרי יום ארוך שבו העמיסו עלינו שיעורי בית(במיוחד בתולדות הקסם) ישבנו ארבעתנו במדשאות בחוץ והכנו שיעורי בית. שמש חמימה של ספטמבר חיממה אותנו בקרניה העליזות.
כל הבוקר חיפשתי דרך איך לשלוח מכתבים. חשבתי שאולי צריך לתחוב את זה לאחד מפיות הפסלים והוא נשלח ליעדו באורך פלא. אני מניחה שטעיתי. בעצם, אני בטוחה. גיליתי את זה רק שפסל של גובלין מכוער ירק את המכתב מפיו הסלעי וקילל אותי בקולי קולות בזמן שברחתי ממנו.
בכל מקרה, ישבנו כולנו במדשאות יחד, תמיד הייתי צוחקת וקוראת לעצמנו "חבורת הגריפינדוריות", אבל מיה, מגי ולוסי לא ממש צחקו מזה, הן היו חושבות שזה די טיפשי וילדותי שמות כאלה, הן היו מדברות על דברים שלא ממש עניינו אותי. הן כל כך שונות ממני…
"תגידו, אתן יודעות איך שולחים מכת-" התחלתי, אבל מגי קטעה אותי.
"שמעתן שניקול היא בת הדודה של טום מהפלפאף שהוא בשנה השלישית?" היא לחשה בשמחה.
"כן," מיה המשיכה. "כלומר, איך אפשר להאמין? אין ביניהם כמעט דמיון. כמובן, היא לא ממש מציאה." היא אמרה בקול גאוותן ששמור לרכילויות והניפה את שיערה לאחור. תאמינו לי, קשה להאמין שהיא ילדה בת 11.
הראש שלי החל לכאוב שהן המשיכו בשיחה המייגעת הזאת, אחרי כמה דקות התחיל להימאס לי.
"בנוווווות!" קטעתי בקול את דיבורם עד שגרוני כאב. "אני צריכה לשאול אתכן שאלה ואתן פשוט מתעלמות ממני!"
לוסי נאנחה ושיכלה את רגליה. "מה?"
"איך שולחים מפה מכתבים?"
"טוב," עיניה של לוסי רשפו בכעס, כאילו קטעתי אותם בשיחה ממש חשובה. "אחד, כותבים מכתב. שתיים, הולכים לינשופיה. שלוש, מחברים את זה לרגל של ינשוף ושולחים אותו. את הבנת או שאת צריכה שאני אסביר לך יותר לא-ט?" היא אמרה בקול עוקצני. מיה ומגי צחקו.
התעצבנתי, קמתי במהירות ועזבתי אותם במהירות. אחרי שעזבתי שמעתי את שלושתם פשוט ממשיכות בשיחה שלהן כאילו לא נקטעה אף פעם.
יותר מאוחר, ניגשתי לינשופיה. המכתב שכתבתי לאמי מוקדם יותר היה אחוז בידי השמאלית, כתבתי לה ככה:
לאמא היקרה!
הוגוורטס פשוט מדהים! הכרתי פה הרבה חברות חדשות.(פה השתדלתי שלא לקרוע את הדף מרוב עצבנות)השיעורים גם מגניבים(אבל קצת משעממים, במיוחד בתולדות הקסם)
טוב, קודם כל, פרופסור סלגהורן(שמלמד שיקויים) הזמין אותי למן מועדון מטופש שנקרא "סלג-סלבז" טיפשי, אה?
חוץ מזה, משהו מוזר קרה פה בימים הראשונים שלי. השרביט שלי לא פעל כראוי אז הזמינו את מוכר השרביטים, אוליבנדר(הוא נראה ממש מוזר) וגילו שהליבה של השרביט היא איזו נוצה מעוף חול, אותה ליבה של שרביט יש לאת-יודעת-מי(האמת, אני עדיין לא יודעת מי זה!) ושל מישהו שקוראים לו הארי פוטר…
דרך אגב, אם את מתכוונת לשלוח לי איזו סתם מתנה מיוחדת. אז אני אשמח לינשוף (פה השתדלתי לרמוז רמז דק, לא נראה לי שזה הצליח לי.) כדי שנוכל להתכתב.
מקווה שאצלך הכל בסדר.
באהבה,
שרלוט

קראתי את המכתב כמה פעמים כדי לוודא שאין בו טעות. לבסוף, בחרתי מכל הינשופים בחדר ינשוף חום מרהיב בעל עיניים שחורות. קשרתי את המכתב לרגלו והוא עף דרך החלון אל עבר השקיעה המרהיבה.

*

להפתעתי, יום לאחר ששלחתי את המכתב הונח מכתב על מיטתי עם סרט סגול מסולסל.

קיוויתי שזה מאמא שלי, אבל שפתחתי אותו נוכחתי שזה היה מישהו אחר.
לעלמה סמית'
רציתי להזכיר לך על הארוחה קרבה ובאה(היום בשעה שמונה וחצי) במשרדי.
אשמח לראותך,
פרופסור ה.א.פ. סלגהורן.

למרות המריבה הקטנה שהייתה לי עם החברות שלי סיפרתי להם על הארוחה בשעת ארוחת הצהריים.
כשהתקרבתי אל השולחן לוסי הסתכלה בי ואמרה, "שרלוט, אני כל כך מצט-"
"זה בסדר, אני סולחת," קטעתי אותה. ישבתי בין מיה ללוסי וסיפרתי להן על הארוחה.

"אם סלגהורן הזמין אותך, סימן שקרובי משפחה שלך מפורסמים או משהו כזה, " אמרה מגי בקנאה, בזמן שנעצה את המזלג בתפוחי האדמה.
"לא ידוע לי על מישהו מפורסם במשפחה." כיווצתי את מצחי. "אפילו את אבא שלי אני לא מכירה."
ואז נזכרתי, בשביל מה בכלל הגעתי להוגוורטס, כדי לגלות דברים על אבא שלי ובכלל לא התחלתי. אני חייבת להתחיל כבר מחר.
"אתן חושבות שהארי פוטר יהיה שם?" שאלה מיה בהתרגשות והביטה בכולנו. "כלומר, הוא מפורסם אז הוא בטח יהיה שם. אוף, שרלוט! אני כל כך הייתי שמחה להתחלף איתך!"
"אני מוכנה להחליף איתך," נאנחתי ומזגתי מיץ דלעת לכוס. "אבל אין לי ברירה. אני בכלל לא רוצה ללכת."
"תלכי." מיה טפחה על כתפי. "הכל יהיה בסדר."
ואכן, בערב בשעה שמונה ועשרים התייצבתי במשרדו של סלגהורן, שנכנסתי כולם נעצו בי מבטים. הסמקתי.
לא היו שם הרבה ילדים. היו שם שני ילדים מהשנה השביעית, ילדה ג'ינג'ית מהשנה החמישית בערך שנראתה כאילו היא לא מבינה מה היא עושה שם, הייתה שם גם את המדריכה של גריפינדור שחייכה אלי והחוותה על הכיסא לידה.
לפני שהספקתי אפילו לזוז סלגהורן, שלבש חליפת קטיפה אדומה קידם את פני עם הכרס הענקית שלו.
"שרלוט! אני שמח שהצטרפת אלינו!" שפם האריה-ים שלו ריקד בשמחה. "קדימה, הצטרפי!"
השתחלתי בכיסא בין שתי הילדות. סלגהורן העביר כיכר לחם לכולם אבל דחיתי אותה בנימוס.
לאט, לאט מחוגי השעון התקדמו. האמת, היה קצת משעמם. רוב הארוחה סלגהורן התפאר בתלמידים לשעבר שלו שגם היו ב"סלג-סלבז" והגיעו לגדולה. רק מתי שתלמידים רבים נשפכו על הכיסאות מרוב עייפות הוא עצר את שטף דיבורו.
"טוב,הגיע זמן שכולכם תלכו למיטות לפני שיתפסו אתכם, הא?" הוא קרץ. כל התלמידים יצאו פרט אלי, סלגהורן לא שם לב לנכחותי, רק כאשר כחכתי בגרוני הוא הסתובב בבהלה.
"כדאי שתלכי לישון, שרלוט." הוא אמר בחביבות. "היה ממש נחמד להכיר אותך, יקירתי."
"פרופסור, למה הזמנת אותי לפה?" שאלתי בנימוס.
הוא הסתובב ונראה שחיוכו דועך. "בגלל אביך. כן, אביך הוא איש מיוחד. כלומר, היה איש מיוחד."
"איך קראו לו?"
שתיקה השתררה, לא תכננתי לשאול את זה אבל השאלה פרצה לי מהלשון.
"מר סמית', כמובן." הוא חייך, אבל חיוכו נראה מזויף.
"זה ברור, אבל מה שמו הפרטי?" שאלתי שוב.
הפעם חיוכו דעך לגמרי, הוא פזל אל עבר השעון.
"כדאי שתלכי, שרלוט כבר ממש מאוחר." הוא הסתובב אל עבר שולחנו.
ידעתי שלא אוכל לשכנע אותו. טוב, חשבתי לעצמי בכעס בזמן שיצאתי החוצה ונמלטתי מפיבס שניסה לזרוק עלי חתיכות גיר. אני יחפש תשובות בעצמי!