פאנפיק HP- Who Am I פרק 7

פרק 7
התחלתי להתהלך במסדרון הרכבת, אחרי כמה דקות של שיטוטים התיישבתי באחד הקרונות הריקים שמצאתי והתבוננתי ברציף ההומה.
אמי עוד עמדה שם, מנופפת לי בידה ואומרת מילים שלא הצלחתי לשמוע. כנראה מילות פרידה. אני עדיין לא מבינה איך היא תסתדר בלעדי, אבל יש לי הרגשה שהיא תהיה בסדר.
"שלום." לפתע הופיעה הילדה המטורללת שפגשתי ברציף."את זאת שנתקלתי בה מקודם נכון? קוראים לי לונה לאבגוד, ומי את?"
היססתי, חשבתי אם כדאי לענות לה. אמא הזהירה אותי שלא להתיידד איתה."שרלוט, שרלוט סמית'," לחשתי.
לונה הביטה בי בחולמניות סקרנית. " באיזה בית תרצי להתמיין?"
בית? על מה היא מדברת?
"אני לא יודעת." משכתי בכתפי, "עכשיו, אם לא אכפת לך, אני רוצה לישון קצת לפני שנגיע לבית הספר."
לונה הביטה בי מבט חולמני אחרון ויצאה מן הקרון, בלי לומר דבר.
מוזרה, חשבתי לעצמי בבוז.
*
הרכבת החלה להאט ורעש נורא נשמע מגלגליה החורקים, אחרי שהיא עצרה עצירה מוחלטת קפצתי ויצאתי לכיוון הרציף, רוח קלילה קידמה את פני והעיפה את שערי לאחור.
שהתקרבתי יחד עם עוד תלמידי שנה ראשונה אדם גדול מימדים צעק לעברינו : "תלמידים חדשים, לכאן! אתם כאן על הסירות," הוא קרא ונופף בידו על כתריסר סירות צהובות וישנות.
התיישבתי באחת הסירות עם שלושה תלמידים שנראו בגילי.
"לאיזה בית את חושבת שנתמיין?" שאלה ילדה בעלת שיער בלונדיני ארוך בהתרגשות את חברתה.
"אין לי מושג." חברתה, בעלת שיער חום אסוף לצמה משכה בכתפיה. "אני מקווה שאני אהיה בגריפינדור".
"גרפינדור?" ילדה בעלת עצמות פנים גבוהות ושער שחור קצר הביטה על הבנות בבוז. "מי רוצה להיות בבית העלוב הזה? סלית'רין הוא הבית שאליו כולם שואפים באמת."
הילדה עם השיער החום הביטה בה בגועל. "כל אוכלי המוות למדו בסלית'רין, זה שאין-לנקוב-בשמו בעצמו היה שם."
הילדה בעלת השיער השחור הביטה בה בזעם. "ובגלל זה עוד יותר כדי ללכת לשם." ואז היא ממלמלה לעצמה בזלזול ובקול כך שכולם בסירה שמעו "בוצדמית, כמו כל השאר." הילדה הביטה בה בכעס ולא ענתה.
כשירדנו מהסירות האיש גדל המימדים ליווה אותנו, רטובה וקופאת מקור, נכנסתי לטירה המוארת.
קומת הכניסה הייתה מאורת בשלל לפידים שריצדו בעליזות על הקיר, החום ששרר שם היה נפלא.

"תלמידים חדשים, לכאן בבקשה," נשמעה קריאה נשית מהאולם הגדול.
כל התלמידים נכנסו בבהלה אל האולם, נדחקתי ביניהם וניסיתי לעלות על קצות אצבעותיי כדאי לראות מה קורה.
"הבאתי אותם, גברתי פרופסור מקגונגל," אמר האיש הגדול.
"תודה האגריד." אישה גבוהה בעלת סבר פנים חמורות עמדה מולנו, היא ניגשה אל אמצע האולם והניחה שרפרף שעמד על שלוש רגליים. אחרי כמה שניות היא הניחה עליו מצנפת שהייתה טלואה וקרועה פה ושם. הבטנו בה בחשש. המצנפת המוטלאת פתחה פה רחב דמוי קרע והחלה לפצוח בשירה:
(טוב, פה תפעילו את הדמיון, לא היה לנו זמן להמציא שיר XD)
נשמעו מחיאות כפיים כשהמצנפת גמרה את שירה, אבל שמתי לב ללחשושים פה ושם. הם כנראה דאגו בגלל האזהרה שהטמינה בתוך השיר.
"כל תלמיד שאקרא בשמו ייגש לפה וישים את המצנפת על ראשו," קולה של פרופסור מקוגנגל נשמע, היא החזיקה בידה גליל קלף ארוך. היא כחכחה בגרונה והחלה לקרוא:
"פרקינסון, שלי."
הילדה שחורת השיער שהייתה איתי בסירה התקדמה בראש זקוף וישבה על השרפרף שהמצנפת מונחת לראשה. לאחר כמה שניות צרחה המצנפת: "סלית'רין!"
השולחן השלישי פרץ בתשואות, שלי התקדמה לעברם שחיוך גדול מרוח על פניה.
"קלארק, אדם." פרופסור מקגונגל קראה מן הקלף.
ילד בעל שיער בלונדיני ניגש מבוהל אל המצנפת, הוא נראה מגוחך שהיא כיסתה את רוב פניו.
"רייבנקלו!"
השולחן השני משמאל פרץ גם הוא במחיאות כפיים, אדם ניגש לשם שפניו זורחות מאושר.
"סמית', שרלוט." קראה הפרופסור מקגונגל והביטה בי.
נראתה מן תזוזה משולחן המורים ואחד המורים בחן אותי, מורה בעל שיער שחור שמנוני ואף מעוקל.
פסעתי אל השרפרף בפחד, ישבתי והנחתי את המצנפת על ראשי.
"אממ," נשמע קול קטן בראשי. "טוב, אני רואה לא מעט חכמה. יש גם לא מעט אומץ והרבה נחישות להוכיח את עצמך. אבל מה אגיד יקירתי, האומץ גובר על הכל. לכי לשבת בגריפינדור!"
השולחן השמאלי ביותר פרץ בתשואות שמחה, בחיוך קל ניגשתי אל עבר השולחן והתיישבתי.
הצצתי אל עבר שולחן המורים, המורה שהביט בי כשנקרא שמי הניד בראשו וחזר אל צלחתו.
מאוחר יותר, הילדות שהיו איתי בסירה התגלו בתור מגי אנדרסון ומיה מרלון, שתיהם שובצו גם בגריפינדור, סימנתי להם בחיוך לשבת לידי.

לאחר שהילד האחרון מוין (אדיסון מארק- הפלפאף)הפרופסור דמבלדור החל לנאום.
"תלמידים יקרים!" הוא פתח. "ברוכים השבים לתלמידים הוותיקים שלנו ,וברוכים הבאים לתלמידים החדשים. " הוא אמר בעליזות והניף ידיו לצדדים כרוצה לחבק את האולם כולו. לחישות מובהלות נשמעו כאשר הוא חשף את ידו השחורה.
"אין סיבה לדאגה," הוא אמר בשמחה. "אני חושב שכדאי קודם כל למלאות את כרסנו בכל טוב ואז נעבור אל הנאומים. בתיאבון לכלום!"
לפתע, הגביעים והצלחות שעל השולחן החלו להתמלא ברב טוב.

העמסתי לעצמי פשטידת בשר ותפוחי אדמה לצלחתי, ועמדתי להתחיל לאכול כשנערה בת 15 בערך ניגשה אלי."שרלוט סמית'?" היא שאלה.
הנהנתי.
"פרופסור סלגהורן מזמין אותך לארוחת ערב בשבוע הבא," היא הודיעה לי בשעמום, כאילו נדרשה לדקלם זאת. " אנא אשרי את השתתפותך." היא הביטה בי. "נו?"
"אמממ," אמרתי בבלבול.
"אגיד לו שהשבת בחיוב," היא אמרה בשעמום וגררה את רגליה משם.
"למה שהוא יזמין אותי לארוחת ערב?" שאלתי את מיה שישבה לידי, מיה לא ענתה, היא נעמדה והחלה לסרוק את כל שולחן גריפינדור.
"מה את עושה?" שאלתי אותה ומשכתי בידה. "כולם חושבים שאת משוגעת!"
היא צחקה צחוק נעים. "ממש לא, רק חיפשתי את הארי פוטר."
"מי?" שאלתי, מבלובלת.
היא הביטה בי בתדהמה. "הארי פוטר! אין סיכוי שאת לא מכירה אותו!"
וכל הארוחה היא חפרה על ההארי-מה-שמו הזה, היא סיפרה לי שהוא שרד איזו קללה של אני-יודעת-מי(עדיין אין לי מושג מי זה!) ושנשארה לו מאז צלקת ברק על המצח.
"אוקי!" קטעתי אותה שהיא החלה לספר לי משהו על שהוא היה במשרד הקסמים או משהו כזה. "את ממש יודעת הכל עליו הא? אבל מה אכפת לך איפה הוא?"
היא גלגלה עיניה. "טוב, אני חייבת לבקש ממנו חתימה!" היא חיטטה בכיסה. "אוף, שכחתי את עט הנוצה שלי. את חושבת שהוא יסכים לחתום לי עם שפתון?" היא קראה בהתרגשות.
מיה היא ילדה מוזרה, זה מה שגיבשתי לעצמי שיצאנו מהאולם והיא המשיכה לדבר על ההארי פלונטר הזה (זה השם משפחה שלו, לא?)עלינו במדרגות השיש עד שנשמעה צעקה מאחורינו.
"היי! ננסיות!"
"רון! תפסיק לקרוא לתלמידי שנה ראשונה ככה!" נשמע קול נוזף.
נער ונערה שנראו בשנתם השישית התקדמו לעברנו, על חזם התנוסס סיכה של מדריכים.
"לא הולכים לבד!" הנער הג'ינג'י נבח. "בשביל זה אנחנו כאן!"
"ממתי אכפת לך מהתפקיד כל כך?" שאלה הנערה בכעס, שיערה החום המקורזל נראה כמתנפח מרוב כעס. "בכל מקרה בנות, המדריכים הם פה בשביל שלא תאבדו את הדרך, ומכיוון שזה היום הראשון שלכן פה-"
"תודה, אנחנו נסתדר," קטעתי אותה בקור ותפסתי בידה של מיה. שתינו הלכנו בעקבות כל התלמידים.
*

לאחר ארוחת הבוקר ביום המחרת התקיים שיעור שינוי צורה, אני, מיה ומגי התקדמנו במהירות לעבר הכיתה. פרופסור מקגונגל עמדה מחוץ לדלת.
"הזדרזו, בבקשה," היא אמרה בחומרה וזזה מעט כדי לאפשר לנו לעבור.
אני ומיה ישבנו בשולחן הקדמי, מגי ישבה מאחורינו עם אחת מהילדות שהכירה. הוצאתי את ספר הכשפים הבסיסי(רמה א') וחיכיתי.
"ובכן, שלום לכולכם וברוכים הבאים לשיעור שינוי צורה," היא סקרה את התלמידים במבטה. "אומנות מעודנת שדורשת יכולת הקשב וכישוף ברמה גבוהה, היום אנחנו נלמד כיצד להפוך גפרורים למחטי כסף."
"אמרתי לך שזה מה שיהיה !" מיה לחשה על אזני בניצחון.
הנהנתי וחזרתי להקשיב לפרופסור מקגונגל, היא הניפה את שרביטה והדגימה לנו איך בדיוק צריך להניף את השרביט ואילו מילים צריך להגיד.
"עכשיו, כולם לעמוד ולתרגל בזוגות, זכרו איך בדיוק להניף את השרביט."
אני ומיה עמדנו והתחלנו לתרגל, מיה הצליחה בניסיון השלישי שלה. תוך כמה דקות היו ידיה מלאות בחופנים של מחטי כסף.
אני בכלל לא הצלחתי, חזרתי שוב ושוב על מה שפרופסור מקגונגל אמרה והנפתי את השרביט בדיוק כפי שהדגימה אבל השרביט פשוט התעלם ממה שאמרתי.
"פרופסור, השרביט שלי לא פועל," אמרתי לפרופסור מקגונגל, היא התקרבה אל שולחני והסתכלה בי בפליאה.
"אני לא חושבת שהבעיה היא בשרביט, את בטוחה שעשית הכל נכון?" היא הביטה בי בחשדנות.
"ברור! תסתכלי!" הנפתי את השרביט שוב וקראתי במילות הלחש. הגפרור אפילו לא זז, הוא נשאר שוכב ודומם על השולחן הלבן.
"ובכן, עשית את זה נכון. אני לא מבינה מה הבעיה," היא אמרה ולקחה את השרביט מידי, היא מיששה אותו ואמרה. "את קנית אותו?"
"לא," עניתי, מתאמצת להתעלם מקריאת הניצחון של מיה שהצליחה בפעם המי-יודע-כמה להפוך את הגפרור למחט. "פרופסור דמבלדור קנה אותו בשבילי."
היא העבירה את השרביט מכף ידה השמאלית אל הימנית וחוזר חלילה, אחרי כמה העברות אמרה לי: "אני אדבר עם פרופסור דמבלדור, כנראה שהשרביט הוא לא מתאים בשבילך. במקום זה, תכתבי לי עבודה על הכישוף המסוים. מילות הכישוף שצריך להגיד ואיך צריך בדיוק להניף את השרביט. למחר."
יופי, עכשיו בגלל השרביט המטומטם שלי קיבלתי עבודה שתדרוש ממני אחר צהריים שלם.
*
כל היום ישבתי בחדר המועדון של גריפינדור, כל החברים שלי יצאו החוצה ורק אני נשארתי תקועה עם העבודה המטומטמת.
צריך להניף את השרביט לימין ולשמאל, לאחר מכן צר-
"היי סמית'!" מישהו קטע את כתיבתי. הסתובבתי לאחור בכיסאי, אחד הילדים מהשכבה שלי עמד מולי.
"מה?" נהמתי.
"פרופסור דמבלדור הזמין אותך למשרדו, הוא אומר שזה בקשר לשרביט שלך." הילד היישר מבטו אלי בעיניו הכחולות. "הוא אמר שהסיסמה היא ’עוגיות קצפת’."
"בסדר." עזבתי את העבודה ויצאתי מחדר המועדון, מועדת קלות.
הדרך למשרדו של דמבלדור היתה ארוכה, בהתחשב בזה שבכלל לא ידעתי איפה המשרד, רק אחרי כמה דקות ילדה אחת הצילה אותי והובילה אותי למשרד.
מפלץ אבן בעל פנים מכוערות הביט בי בבוז ושאל: "סיסמה?"
"עוגיות קצפת."
הקיר מאחורי נפתח לפתע, נראה היה שמשהו דמוי מדרגות נעות עולה לאט לאט. בהבעת הפתעה קטנה עליתי דרך המדרגות הנעות עד שהן הובילו אותי לדלת עץ מגולפת שמקוש של גריפין היה מודבק עליה.
דפקתי עם המקוש.
"יבוא," נשמע קולו של דמבלדור, נשמתי עמוק ונכנסתי לחדרו.
זה היה המשרד הכי מדהים שראיתי בחיי, הוא היה עגול וגדול, מכשירים עדינים וכסופים שזמזמו ופלטו עשן נחו על שולחנות דקיקי רגליים, שולחן גדול עמוס היה לידי, על מוט ליד הדלת עמדה ציפור יפיפייה שישנה שינה עמוקה.
דמבלדור ישב מאוחרי השולחן, הוא סימן לי לשבת. רק עכשיו שמתי לב שעוד מישהו עומד לידו.
"שרלוט, תכירי את מר אוליבנדר, מוכר השרביטים." האיש לחץ את ידי, הוא הביט בי בעיניים אפורות גדולות שגרמו לי להתכווץ במקום.
"ובכן, העלמה סמית'. טוב לראות אותך סוף, סוף," הוא המהם והוציא סרט מדידה. "עמדי בבקשה."
עמדתי, הוא עזב את סרט המדידה, אבל במקום שהוא יצנח לרצפה הוא טס אלי והחל למדוד אותי בכחות עצמו.
"זה מספיק," קרא מר אוליבנדר אחרי כמה דקות, הוא ניגש אלי עם שרביט שחור.
"נסי את זה, מילה ונימי לב של דרקון, עשרים ושלושה סנטימטר, קשיח."
החזקתי את השרביט בהיסוס והצלפתי אל עבר הכיסא, לא קרה דבר.
מר אוליבנדר חטף אותו מידי. "לא נורא. כנראה שהוא אינו מתאים לך נסי את זה."
הוא הגיש לי עוד שרביט אבל גם הפעם לא קרה דבר.
במשך עשר דקות מר אוליבנדר הגיש לי יותר מחמישה שרביטים אבל דבר לא קרה. כמעט וכבר התייאשתי.
"תנסי את זה, נוצת עוף חול ופרוות חד קרן, עשרים וארבע סנטימטרים, מצוין לכישופים."
כשאחזתי בשרביט הרגשתי מין חמימות שהתפשטה אל אצבעותי, ניצוצות כחולים ואדומים נורו מהשרביט.
מר אוליבנדר לא חייך, הוא הביט בי די המום, הוא ודמבלדור החליפו מבטים מודאגים.
"קרה משהו?" שאלתי בסקרנות, אוחזת בשרביטי החדש.
מר אוליבנדר הנהן. "ובכן העלמה סמית', השרביט שלך הוא מיוחד במינו."
"למה אתה מתכוון מיוחד במינו?" שאלתי בדאגה.
"השרביט שלך." הוא הישר אלי מבט בעיניים אפורות מבהילות. "הוא בעל אותו ליבה כמו השרביטים של זה-שאין-לנקוב-בשמו ושל הארי פוטר."
עוד פעם ההארי פוטר הזה! חשבתי בזעם, אין יום שאי אפשר שלא להזכיר אותו?
"עוף החול שנתן את נוצותיו, כלומר עוף החול הזה." הוא הצביע להפתעתי על הציפור היפיפייה שנחה ליד הדלת. "הוא הביא לי שתיים גדולות מספיק להכניסם לשרביטים,"
הוא היסס לרגע. "אבל עוף החול השאיר עוד נוצה, נוצה שהייתה יותר קטנה מהאחרות, החלטתי בכל זאת להכניס אותה לשרביט. משום מה הרגשתי שהיא מיוחדת."
הבטתי בשרביט, הוא נראה לי רגיל ולא מיוחד כל כך.
"לזה-שאין-לנקוב-בשמו ולהארי פוטר יש אותם ליבות של שרביטים," הוא גירד בראשו. "נדיר שמישהי כמוך תקבל שרביט כזה."
השתררה שתיקה שגרמה לי למן לחץ מסוים. למזלי, דמבלדור סימן לי לצאת מהמשרד.
יצאתי מהמשרד, אחוזת את השרביט שעתיד לשנות את חיי.