פאנפיק על משחקי הרעב פרק 1

"זה יהיה טקס האסיף הגרוע בעולם." קטניס אמרה לגייל, השיחה שלהם הייתה מלאת בכי והאזתי לה כבר שעה, בדיוק התכוונתי ללכת כשנראה שהשיחה נוטה לכיווני.
"תירגעי, הם כמובן יבחרו באנג'ל לזירה אבל עליך לזכור שהיא לא פחות טובה ממך בחץ וקשת ואת זכית כבר פעמיים." אמר גייל וקטניס הפסיקה לבכות.
"למה הם חייבים לבחור בה כל פעם? נגמר לנו הכסף לשלם למחליפים שיחליפו אותה!" היא צעקה.
"כדי לגרום לך סבל, התמרדת נגדם, כמעט הפלת את הקפיטול, כמעט הרסת את השלטון הארוך של המשפחה של סנואו. היה חסר לך כל כך קצת והיית מצליחה אבל לא הצלחת ועכשיו את חייבת להפסיק לבכות כי אנג'ל ושתי הבנים שלך מחכים לך כדי שתרגיעי אותם." אמר גייל ואני התגנבתי חזרה במסדרון אל חדרי.
זה לא הוגן שהקפיטול ממשיך למשול בכולנו ביד קשה אף יותר ממה שהיה כשאמא שלי הייתה קטנה, אם היא הייתה מוודאת שגם הבנים של סנואו מתו הכל היה יופי ואושר עכשיו בפאנם אבל מיד לאחר המוות של סנואו בנו תפס את השלטון וממרר את חיינו בכל דרך אפשרית: בתי המנצחים נהרסו וגורשנו חזרה לתפר, אמא שלי וגייל נאלצו לחזור לצוד והבן של סנואו, ווינטר, מחייב אותנו כל פעם מחדש לראות את הפיצוץ שבו לכאורה נהרגה פרים והרס את הגוף של אמא שלי ושל פיטה.
כולם יודעים שפרים לא מתה אבל למרות זאת ווינטר מתעקש שהיא מתה, למרות שכבר הראו סרטונים שלה מהכלא האפל של הנשיא.
"אנג'ל? את בסדר?" קטניס נכנסה לחדר שלי, היא חיבקה אותי ופירקה את הצמה המרושלת שלי ובאצבעות רועדות הכינה חדשה ומסודרת וקשרה אותה בתסרוקת האהובה עליה סביב ראשי.
"אני בסדר אמא. אבל אני קצת מפחדת לקראת הטקס." אמרתי והיא התיישבה לידי וחיבקה אותי.
"אני מפחדת בדיוק כמוך אבל…. את חייבת להפגין קור רוח מול המצלמות." היא אמרה.
"אל תדאגי אמא. אני אפגין קור וגם רוח." אמרתי וצחקתי אבל היא נותרה רצינית.
"שלא תעזי להשתמש בשום דבר מהמכשירים של אבא." היא אמרה ברצינות.
"המכשירים של אבא לא יבואו איתי הפעם. רק אחד." אמרתי והיא חייכה כאילו סיפרתי לה בדיחה ולא את הדרך שלי לרמות במשחקי הרעב.
"הם ממילא שונאים אותנו בצמרת ההנהגה, מה אכפת לי אם הם ישנאו אותי יותר?" שאלתי.
"רק אל תראי להם שום דבר גס או משוגע מידי. רק את הקשת המתקפלת ותיזהרי שלא יהיה בולט מידי כשתוציאי אותה." אמרה קטניס ואני הנהנתי.
"מוכנים לאסיף?" פיטה הופיע בדלת, הוא האבא הטוב ביותר בעולם ואני אוהבת אותו עד מאוד.
"כמעט. אני צריכה להתלבש." אמרתי ושניהם חבקו אותי ויצאו.
לבשתי שמלה לבנה פשוטה ומגפי ציד גדולים, זה לא היה שילוב טוב במיוחד ועם שיער פזור ושחור יכולתי להיראות כמו דמות מסרט אימה, הזכרתי לעצמי שאני הולכת לסרט האימה הגדול והנורא ביותר עכשיו.
יצאתי מהחלון אל הכיכר, ידעתי שההורים שלי לא שמחים שאני מסתובבת ככה לבד אבל יכולתי להכניע כל בריון בכמה דקות, מה זה משנה לי מה הם חושבים? מה משנה לי בכלל מה כל אחד חושב?
"ברוכים הבאים לגבול הרבעוני הרביעי! השנה ישלחו שמונה מתמודדים מכל מחוז, ארבעה בנים וארבע בנות ואנחנו נתחיל מיד להקריא אותם בלי שום דיבורים מיותרים!" צעקה פני, היא הבת של אפי שהנהיגה את משחקי הרעב שאמא שלי נצחה בהם והיא לבושה בדיוק כמו אמא שלה.
"מהבנות יש לנו ארבע מתמודדות! הראשונה היא אנג'ל אוורדין!" הכריזה פני ואני עליתי לבמה, לא שכחתי לחייך לכולם אבל הרגשתי כאילו התחרשתי, לא שמעתי כלום, לא את אפי ולא את הקהל.
קטניס בכתה הרחק בשורות האחרונות, החלטתי להיות חכמה וניגשתי למיקרופון, פני לא נתנה לי אותו אבל אני לקחתי אותו בכוח ואמרתי: "אני רק רוצה שתדעו שכל מי שקרוב איכשהו לנשיא ווינטר הוא בן זונה!"
שקט השתרר בקהל ואני חייכתי חיוך גדול של הנאה וחזרתי לעמוד בשקט, שלוש בנות עלו אחרי ואז הקריאו ארבעה בנים שעלו גם, הסתכלתי בשורת הבנים וזיהיתי בה את לויד.
הלב שלי החסיר פעימה, לויד היה אחד משלושת הבנים שבכל שלוש עשרה שנות חיי אי פעם גרם לי להסמיק, ידעתי שאני אוהבת אותו, מצד שני ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חלשה כמו אמא שלי בזמנו, התייצבתי והבטחתי לעצמי להרוג אותו בעצמי על ההתחלה.
עלינו לרכבת, מצלמות הבזיקו ואנשים בכו. דבר לא השתנה בכל עשרים וחמישה השנים האחרונות.
"היי, את הילדה שישבה לידי בכיתה ג'. אני זוכר שהפלתי את התיק שלי בטעות ושברתי לך את הרגל. שכחתי לבקש ממך סליחה." לויד ניגש אלי.
"סלחתי ושכחתי כבר מזמן. אפילו לא זכרתי את זה." אמרתי.
"נפלא, אני יודע שבריתות לעולם לא נכרתים כל כך מוקדם אבל אלה המון מתמודדים השנה ו… אני חושב שעלינו למצוא כמה חברים חזקים יגנו לנו על הגב. ראיתי אותך צדה המון פעמים ואני רוצה אותך איתי." הוא אמר וגרם לי לרגשות לא פשוטים.
"אתה אולי חושב שאני נהדרת אבל אני מעולם לא ראיתי אותך עושה משהו שיגרום לי להסכים." אמרתי והוא חייך בעצב ואמר: "את צודקת, מעולם לא הראיתי יכולות מיוחדות אבל יש לי המון טריקים מעניינים בשרוול."
"טוב, לצערי אני חושבת שאני לא יכולה להסכים לזה כך. אני יאלץ לראות בדיוק איזה טריקים אלו." אמרתי והוא השתתק וחשב על העניין.
"טוב. תסתכלי ותראי." הוא אמר ופתח את ידו, עליה הייתה טיפת מים.
"נו ו?" שאלתי.
"אני יכול ליצור שלוש טיפות מים בכל דקה אם אני ארצה, זה יהיה טוב אם נתייבש." הוא אמר.
שקלתי את זה, זה נשמע נפלא, וזה מאוד יעזור לי.
"סיכמנו. תחפש אנשים שלא גוועים מרעב ברמה של התמוטטות ויודעים לעשות משהו ואני בינתיים אלך לארוחה." אמרתי והוא התרחק במעבר, אני הלכתי לכיוון השני.
הגעתי לארוחה, פני ישבה שם והביטה על הילדים שכבר הגיעו בגועל, הם היו רזים מאוד, רזים בצורה מפחידה, נראה שהם מהבתים העניים ביותר בתפר. הם הביטו על האוכל כאילו הוא מושא התשוקה הגדול בעולם והיה צריך כמעט לכבול אותם כדי שיחכו לכולם.
לויד הגיע עם כל השאר, הם היו מפוטמים יותר ועשירים יותר ככל הנראה.
הארוחה התחילה והתנפלנו על האוכל כאילו הוא אלוהים, אכלתי המון והרגשתי כאילו אני מתפקעת.
"ועכשיו נכיר את המלווים שלכם! קטניס ופיטה שזכו לא פעם אלא פעמיים! הידד!" אמרה פני וההורים שלי נכנסו, הם הביטו בי באשמה אבל ברגע שהתכוונתי לפצות את פי אוכפי שקט נכנסו לתא בפתאומיות וגררו אותם משם במכות.
"מה זה?! עזבו אותם!" צעקתי אבל שתי אוכפי שקט ריסנו אותי, הם נגררו משם ואני נכבלתי לכיסא.
"תחזירו אותם לכאן משוגעים!" צעקתי והטחתי את פני בשולחן שהתהפך והרס את הבגדים היקרים של פני.
"משוגעת! תרדימו אותה וקחו אותה מכאן!" היא צעקה וברחה משם.
הרגשתי מחט חודרת לעורי ונרדמתי.