פאנפיק מיינקראפט: שובו של הדרקון – הקדמה: חלק ב’

קישור לחלק א' של ההקדמה – https://www.tale.co.il/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%90/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%9d/%d7%a4%d7%90%d7%a0%d7%a4%d7%99%d7%a7-%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%a4%d7%98-%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a7%d7%93.html/
הכל התחיל כשמצאנו את הסטרונגהולד.
עד אז כל מה שרצינו היה חיים פשוטים בכפר שלנו, חיי חקלאות וציד. לא חשבנו שצריך יותר מזה. ב"אנחנו" אני מתכוון אליי, נוטץ', ואל חבריי, ג'ב והירובריין. כל חיינו היינו בכפר הזה, הנמצא למרגלות ה-"קרבו", הר גבוה החוסם את החלק הצפוני של הכפר. מדרום לו נמצא מדבר ה-"סבולאום". מעולם לא הרחקנו אל הסבולאום או אל מעבר לקרבו, עד ליום שבו בדרך לבית מצאתי קריפר.
"אההה!" צעקתי. השעה הייתה מאוחרת – אני, ג'ב והירובריין צדנו חיות בחוץ ולא שמנו לב לזמן שעובר; ועכשיו המפלצות כבר התחילו לצוץ. "הוא מהבהב, זה סימן טוב?" צייץ ג'ב. התחלנו לברוח אל השדות. לא הפסקנו לרוץ עד שהקריפר היה מחוץ לטווח ראייה.
נשמנו לרווחה. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו בקריפר אי פעם. תמיד רק הלוחמים בעלי השריונות והנשקים החזקים ביותר יצאו להילחם במפלצות. אנחנו העדפנו לעסוק בחקלאות מאשר לחפש אחר ריגושים שכאלה.
שמעתי גניחה רמה. "איזו גניחה, ג'ב," צחקתי. "לא גנחתי," הוא התרעם. "הירובריין?" שאלתי. "גם אני לא גנחתי," הוא ענה. "אז מי-אההה!" צעקתי. זה היה זומבי!
ברחנו שוב. נתקלנו בעכביש. פנינו לכיוון השני. היה שם עוד עכביש. המקום היחיד שנראה פנוי ממפלצות היה הקרבו.
מיהרנו לעברו. כבר היה אמצע הלילה, וקהל מפלצות התקרב אלינו. התחלנו לטפס על ההר מהר ככל שיכולנו. בתוך כמה דקות הגענו לפסגה – וגם שם היה קריפר.
נאלצנו להמשיך לברוח. פסגת הקרבו – שנראה מהאדמה רחב מאוד – הייתה קטנה להפתיע. הגענו לקצהו השני וירדנו. המפלצות סגרו מכל פינה, כך שהיינו חייבים להמשיך לברוח.
רצנו עוד קצת, אבל לא היה לנו הרבה אוכל וגווענו מרעב. לא יכולנו להמשיך לרוץ מבלי להתמוטט מתשישות. "אולי… נבנה… חור… באדמה," התנשפתי. "ככה… המפלצות לא יגיעו אלינו." וכך עשינו. להירובריין היה את חפירה, כך שהוא הוביל, ואנחנו שמרנו מלמעלה.
המפלצות המשיכו להתקרב. "תמהר," האצנו בו. לא נשמעה תשובה. "הירובריין? הכל בסדר שם?" לא נשמעה תשובה. הצצנו למטה. החור היה בעומק חמישה בלוקים. מתחתיו מערה מלאה ב– מדפי ספרים? ושום סימן להירובריין.