עדיין אין לי שם

הדמות הגבוהה בכתה, מהמקום שלי יכולתי לראות שזו אישה צעירה, את הפנים שלה, לא הצלחתי לזהות, על פניה הייתה הבעת היסטריה, ראיתי איך נלקח תינוקה הרך והקטן מזרועותיה בזמן שהיא בוכה ומתחננת אבל שום דבר לא הועיל לה, הוא נלקח ממנה והיא לא יכלה לעשות כלום. עוד יכולתי לשמוע את בכייה החרישי כל עוד אני מתרחקת לכיוון החושך, אל האפלה… ואז פתאום נפלתי לתוך חושך אחר, מרושע יותר, אכזרי וקר, שמעתי צחוק ואז, ראיתי אותה, את המכשפה, היא לא הייתה גבוהה במיוחד וגם לא כל כך מכוערת, האמת שהיא אולי הייתה אפילו קצת יפה, מה שחשוב הוא, שהיא ממש לא מה שתיארתי לעצמי לא כמו בכל סיפור אגדה שהוא, היא הייתה אחרת מסתורית ובלתי צפויה. היא נשאה בידיה את התינוק שבכה בכי חרישי שנפסק לאחר כמה שניות המכשפה החזיקה בידה השמאלית בקבוקון קטן שהכיל בתוכו חומר כחלחל היא טבלה את אצבעה בתוך הבקבוק וטפטפה מהחומר אל תוך פיו של התינוק. התינוק החל לבכות, להשתנק ולבסוף, מת. האישה עמדה במרחק של כמה מטרים מהנעשה ובעודה צופה במעשה נפלה על ברכיה והחלה לצרוח. כשהתעוררתי השארתי את עיני סגורות והמשכתי לשמוע את הצרחה לא תיארתי לעצמי שהחלום היה כה ממשי שאני עדיין שומעת אותה צורחת, עד שאמי נכנסה לחדר בבהלה רצה אל מיטתי וניערה אותי, הבנתי שאני צורחת ומיד הפסקתי עיניי נשארו סגורות אמי, שעדיין הייתה בפאניקה מוחלטת שאלה אותי בחרדה: "מה קרה? עוד סיוט?" "כן" עניתי, "הפעם הוא היה הרבה יותר חד וברור…" פקחתי את עיני לאט מאמצת את אור השמש החזק, זה היה יום יפה במיוחד, הציפורים צייצו, בשמיים היו ענני נוצה רכים והשמיים היו בצבע תכלת פשוט מושלם יום נפלא לבלות בחוץ. "מצטערת על שהלחצתי אותך ככה.." אמרתי, מרגישה כאילו הסיוט היה באשמתי, "לא נורא מתוקה, גם ככה היה שקט מידי בבית" צחקתי והיא חייכה. "טוב, הגיע הזמן באמת שתקומי, את לא רוצה לאחר לבית של ורוניקה נכון? גם הכנתי פנקייקס כמו שאת אוהבת אז אם תזדרזי תוכלי לתפוס אותם חמים" אמרה ויצאה מחדרי. לקחתי נשימה עמוקה, התרוממתי מעט, אור השמש סנוור אותי, כיסיתי את עיניי בידי חיכיתי שהן יתרגלו לאור הסרתי מעליי את השמיכה, יום חדש התחיל…