עת רצון – פרק 8: ביום של הפצצה

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

מאיר התעשת די מהר, הוא הרגיש כאב חד בצד ימין שלו, בשוק ובכתף.
הוא נגע בשני המקומות שפעמו מכאב והרגיש איך ידו נרטבת. הוא קירב את ידו השמאלית מול עיניו ונבהל מעט מהנוזל הסמיך שהיה מרוח על ידו. אבל הוא לא הרגיש מסוחרר או שהכאב הוא בלתי נסבל ברמה כזאת שתיכף יתעלף.
הוא התרומם מן האספלט ניער את בגדיו המאובקים והביט סביבו. אנשים נוספים עשו בדיוק את אותו הדבר, הם התרוממו וניסו להבין מה קרה בדיוק לפני שתיים שלוש דקות.
מאיר הבחין בכל האנשים סביבו, אלו שעדיין שרועים על הרצפה ומתפתלים, אלו ששוכבים עם עיניים פקוחות ומנסים למשש את עצמם, אלו שמנסים לקום בזהירות ואלו שעומדים ובוהים בחוסר הבנה סביבם. היו גם אנשים שעברו בין ההמונים וניסו לעזור למי שרק היה אפשר ורצה להיעזר.
מאיר קלט כמה מטרים ממנו בחורה צעירה שיושבת בישיבה שפופה ובמצחה שריטה עמוקה ומדממת, הוא ניגש אליה, שאל אם הוא יכול לעזור במשהו, היא הושיטה לו יד נשענת על ידי הקצב החזקות שלו ולבסוף עמדה זקופה.
"יש לך מים?" היא שאלה תוך שהיא ממששת את המצח המדמם.
"כן, חכי שנייה נראה אם הבקבוק נשאר שלם" מאיר שלח את ידו לתיק הגב שלו והוציא בקבוק מים חד פעמי חדש והגיש לה.
"אתה מלאך ממש, אתה יודע?" היא לקחה את הבקבוק, שלפה את הפקק, שאבה את המים לתוך פיה ועם שאריות המים שטפה את מצחה.
מאיר גיחך וחשב לעצמו, מלאך אני ממש לא אבל הייתי חובש בצבא אז זה בטח לא מזיק עכשיו.
"איך קוראים לך חמודה?"
"יהל" היא ענתה.
"יהל, תקשיבי אם את מרגישה בסדר, נראה לי שיש פה לא מעט אנשים שיהיו זקוקים לעזרה וצריך לעבור ביניהם ולראות מה אפשר לעשות כדי לסייע להם. את יכולה?"
"ברור שאני יכולה" יהל ניערה את עצמה ונכנסה לקצב עבודה גבוה כמו שהייתה רגילה מהעבודה בתא הסטודנטים בתקופה האחרונה.
"ולך איך קוראים?" יהל התעניינה במי שהיה מושיעה.
"אני מאיר אזולאי, מסוג האנשים שאת פחות פוגשת באוניברסיטה או בבר שאת ממלצרת בו." הוא חייך בהתרסה.
"וואלה מאיר, זה היה נכון עד לפני כמה חודשים, אבל היום אני פוגשת המון אנשים מכל מיני צבעים שחושבים כמוני וכמוך." היא חייכה בחזרה והצביעה על החולצה המלוכלכת שלו.
הוא השפיל את ראשו כאילו כדי להסתכל בעצמו על החולצה והנהן.
"יאללה בואי נלך לעבוד, את כמו הבת שלי וסבטה."
"מי זאת סבטה?" יהל הביטה בו לא מבינה.
"לא חשוב עכשיו, אבל זו העובדת שלי בקצביה."
"מה לדעתך קרה?" יהל עדיין לא הייתה מוכנה לזוז ממקומה.
"פיגוע לאומני או פוליטי, אני לא באמת יודע" מאיר משך בכתפיו.
הוא היה רחוק מאוד מלהבין מה קרה שם.
בעצם לא קרה שם כלום והכול קרה.
שלושה שוטרים העמיסו על סוסי הרכיבה שלהם, בניגוד לנהלים, רימוני הלם וחומרי נפץ רבים. שלושת הסוסים עמדו זה לצד זה כשאחד הסוסים נבהל מרעש על קולי של צפצפה מרכב שלא אמור היה להיות שם. הסוס התרומם עם שתי רגליו באוויר ונחת על סוס שני מעוצמת המכה החלה תגובת שרשרת שהפעילה את חומרי הנפץ וגרמה בסופו של דבר לפיצוץ חומרי הנפץ שהיו על שלושת הסוסים. היה שם המון חומר נפץ ולכן הנזק היה גדול והדיו התפשטו רחוק מאוד.
הסוסים הפכו לסלמי.
לא היה מדובר בפיגוע לאומני וגם לא באיזה תומך רפורמת מצפן לאזרח. בסך הכול רשלנות פושעת של המשטרה.
האנשים שהיו בקרבת מקום נהרגו או נפצעו. המשפחות שלהם ימשיכו לשלם על המחדל הקולוסלי הזה עוד זמן רב. אבל המשטרה העלימה חלק מן הראיות בדקות הראשונות ופגעה בכל דרך אפשרית במהלכה התקין של החקירה.
באותו ערב, חצי שעה לאחר הפיצוץ, התקיימה כבר מסיבת עיתונאים במקום ובה מפכ"ל המשטרה דיווח לציבור על פעילות פח"עית שנועדה לפגוע באזרחי המדינה ולזרוע פחד וטרור.
מאיר שלא עמד בסמוך לסוסים, למזלו, אבל ראה מרחוק את הרגע שבו הסוס נחת על גבו של סוס שני וגרם לפיצוץ הגדול. תפס את ראשו בשתי ידיו והיה המום מן השקר הגס שהמשטרה מספרת לציבור.
מאיר לא רצה שהחברים שלו ידעו שהוא בכלל משתתף בהפגנות, המשפחה, הבת שלו וריקי זה משהו אחד אבל החברים שלו תומכי הרפורמה זה כבר סיפור אחר לגמרי. הוא לא היה מוכן עדיין לחשיפה כזאת, אם בכלל אי פעם הוא יהיה מסוגל להישיר מבט לעיניהם ולומר להם דברי כפירה שכאלה. לכן מאיר החליט לסתום את הפה. לעזור למי שאפשר להתרומם ולהגיע לעמדות של מד"א ואיחוד הצלה ולהסתלק מהמקום הכי מהר שאפשר.
הוא רק שכח את יהל, שחשבה על השומר המציל שלה, מן דמות אבהית שהייתה מעדיפה שתהיה לה.