עת רצון – פרק 7: רוטינה

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

אנשים צריכים שגרה בחיים, לא כל שכן אנשים מבוגרים. זה טוב שיהיה סדר יום ידוע ומוכר, כמו בתקופה שהיו הולכים לעבודה או מגדלים ילדים.
ההפגנות במוצ"ש הפכו חלק מהרוטינה, שגרת החיים של ניצה ושמואל. קמים בבוקר מוקדם, עושים הליכה, מכינים צהרים לילדים ונכדים שבאים לבקר ונשארים עד אחר הצהריים. מארגנים את הדגל, נעלים הליכה נוחות ויוצאים להפגין.
הייתה להם סיבה טובה לצאת להפגין. זו לא עוד אידאולוגיה אמורפית שאין לדעת איך תשפיע על החיים שלהם. הם היו מיועדים לגירוש מהחיים שלהם. הממשלה לא רצתה אותם כאזרחים פעילים ותורמים. היא רצתה אותם מחוץ לתמונה, עסוקים בפילאטיס וציור בצבעי מים, כדי שלא יפריעו לתוכניות שיגיעו בהמשך.
ניצה הייתה גננת בצעירותה ושמואל היה טכנאי בחברת החשמל. היו להם חיים טובים מרבית שנות חייהם. אחיה של ניצה נפל במלחמת יום הכיפורים וההורים שלה מעולם לא התאוששו מהאובדן שפקד אותם. הם נפטרו כמה שנים לאחר מכן והותירו את ניצה לבדה בעולם. חוץ משמואל והילדים לא הייתה לה עוד משפחה. המשפחות המורחבות של הוריה נספו בשואה ומדינת ישראל הייתה הגאולה שלהם, עד למותו של אחיה.
שמואל התאהב בניצה מיד כשראה אותה בפעם הראשונה, הוא הגיע להתקין את החשמל בגן שפתחה בשכונת בבלי בתל אביב ונשאר עוד חמישים ושתיים שנים.
הוא היה המשפחה שלה, המשענת שלה, העוזר הבלתי נלהה שלה.
שמואל מצדו ידע שניצה היא אשת החיל שלו, אין דבר שעומד בפני רצונה וכל דבר שהיא מחליטה לבצע מקבל חיים במציאות.
הילדים גדלו, רכשו השכלה ומקצוע ופתחו קריירות מצליחות. דורון התמחה בכירורגיה פלסטית, נועה הייתה כריאוגרפית מחוננת ומורה למחול באקדמיה והצעיר שלהם איתן סיים ממש לא מזמן קורס טייס ותואר ראשון במדעי המחשב. גאווה להוריהם.
ניצה ושמואל חיכו לתקופה שבה יוכלו לטייל בעולם ולהזדקן בחן ובכבוד, אולם כעת כבר לא ברור אם יוכלו להגשים את החלומות האלה שלהם. ומה יהיה על עתיד הילדים והנכדים. איזו מן מדינה מתפתחת לה כאן? מה ישירו כמורשת לדורות הבאים?
בגלל השאלות הרבות הללו, הם צעדו כל מוצ"ש למרכז הרחובות המצטלבים, שמעו והשמיעו את קולם.
ייתכן שלקו בעיוורון קל, כלפי אוכלוסיות מסוימות בעם ולא נתנו את דעתם די הצורך במהלך חייהם. אבל, זה לא נעשה בכוונה. הם היו עסוקים במלאכת ההישרדות שלהם. הרי אף אחד לא הגיש להם את חייהם על מגש של כסף וההתחלה שלהם הייתה קשה לא פחות מזו של אזרחי אחרים במדינה. אולי אם היו יותר קשובים לרחשי הציבור "האחר" היו מצליחים למנוע את המצב הנוכחי, את הדרדרות הכוונות והזריקה לפח של הערכים המשותפים. אבל כל זה כבר קרה ועכשיו נדמה שהיה מאוחר מדי.
למשל, בשבוע השישי להפגנות ולהתייצבותם. שמואל ספג מכה כואבת מביצה שכוונה אל עבר ראשו. היה זה בחור צעיר ומשולהב שצעק לעברם "עופו קיבינימט לדרום, לא רוצים אתכם כאן" וחבר צעיר אחר שהיה לידו צעק בבוז " מעכשיו אנחנו נדאג למצפון של כולנו."
ניצה התכוונה לרדוף אחריהם, אך שמואל אחז במרפקה תוך שהוא מסלק קליפות ביצה ונוזל צהוב עכור מראשו " אל תסתכני בגלל הנבלות האלה."
אז היא נשארה ורק הוציאה בשקט ממחטה מתיק הגב שלה, עוזרת לשמואל לנגב את ההשפלה.
ובשבוע השניים עשר להפגנות, כשהכול נהייה ממש סוער, ניצה כמעט נדרסה על ידי צעיר שהיה חייב לעבור את הצומת ולהגיע הביתה. המשטרה שנכחה במקום גבתה עדות מהנוכחים אבל ניכר היה שהם היו חסרי מוטיבציה למצות את הדין עם הבחור, שלחץ את ידם כשסיימו לחקור אותו והובילו אותו לרכב המשטרתי.
בשבוע החמישה עשר בעודם צועדים לעבר מקום ההתכנסות ניצה נאנחה ואמרה לשמואל "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל גם אם נצליח בקרבות הקטנים האלה לעצור או לעכב את החקיקה הזדונית הזו, אתה יודע שהפסדנו במלחמה. יש פה כוחות חזקים מאתנו שרוצים לראות כאן מדינה שונה לגמרי מזו שבנינו אנחנו והדור הקודם. הם לא מזדהים עם הערכים שלנו ומחפשים לכונן כאן משהו אחר."
"אבל מה זה המשהו האחר?" שמואל פסע לצידה והסכים אתה לגמרי.
"אנחנו לא מסוגלים לדמיין אותו, כי הוא רחוק מהחיים שלנו. אנחנו לא מסוגלים לדמיין אותו כי הוא נוגד את הערכים שלנו. אנחנו לא מסוגלים לומר אותו כי אנחנו מפחדים כל הזמן שיגידו שאנחנו מתנשאים וגזענים ושונאים וכו'. אבל שמואל את כל מה שאתה חושב בראש שלך ואתה לא מעז לומר בקול הם רוצים."
"אני יודע." הוא הלך בראש מורכן "ניצה, אני יודע את הכול, אבל אני לא מוכן לוותר."
"בסוף לא תהיה לך ברירה שמואל."
"עד אז אני לא מתכוון להרים ידיים ואני מוכן להילחם גם עד זוב דם."
לפתע נשמע פיצוץ מחריש אוזניים, ניצה אווטומטית אטמה את אוזניה בעזרת הידיים והתכופפה לכיוונו של שמואל שעטף אותה בזרועותיו.
הם עמדו בצד הפנימי של המדרכה צמוד לקיר אחת החנויות שבשדרה. ההדף של הפיצוץ היה כה חזק, עד שבחלק מחלונות הראווה של החנויות נסדקו סדקים עמוקים.
דקה לאחר מכן הם הזדקפו והביטו זה בזו באימה מלאים בסימני שאלה.
"מה זה היה?" ניצה דיברה ראשונה.
"אין לי מושג, אבל תראי את פטריית העשן. היא נמצאת בכיוון שאליו אנו צועדים."
המחשבה שהם היו יכולים להיות קרובים יותר עלתה במוחם וטרדה מעט, אך זה לא מנע מהם להמשיך לנוע אל עבר מקום הפיצוץ כדי לנסות לעזור למי שרק היה צריך.