עת רצון – פרק 6:פילה מדומה

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

מאיר אזולאי בהה בסבטה בזמן שפרסה את נתח האנטריקוט האדמדם לפרוסות. היא דיברה ברוסית עם איזו לקוחה, הוא קלט חלק מן המילים, בכל זאת היא עובדת אצלו כבר שלוש שנים, והצליח להבין את הקונטקסט הכללי. סבטה יוצאת עם ולאד כבר שמונה שנים יש להם ילד משותף בן חמש והוא לא מוכן להתחתן אתה. למה? את זה הוא לא הצליח להבין אבל הוא בהחלט קלט את המילה "להזדיין" הוא הניח שסבטה אמרה לפני גם "שילך."
הוא הבעלים של מאיר בשרים, ה-אטליז של אור יהודה, כולם מכירים אותו והוא מכיר את כולם, יודע מי נשוי למי, מי בוגד עם מי, לאיזה בית כנסת הם הולכים ולמה הם לא הולכים לבית כנסת אחר (בדרך כלל בגלל מריבה עסיסית בין המתפללים), מי בריא ומי חולה. ממש בוחן לב וכליות.
בימי שישי, מוקדם בבוקר, לפני שהיה פותח את האטליז, פגש את חבריו לפרלמנט בקפה של דוד. דוד פתח להם את בית הקפה בשש בבוקר במיוחד כדי שדוד יספיק להגיע לאטליז ולא ישאיר את סבטה לבדה. מאיר היה נפגש עם עוד חמישה חברים שליוו אותו עוד מהילדות. כולם בני המקום, נולדו, גדלו התחתנו בנו בתים ומשפחות באור יהודה. הפעמים היחידות שהם יצאו מהעיר הייתה כדי לנסוע לאילת לחופשה משפחתית או פעם בשנה עם חברים לקזינו בבוקרשט, כדי להפסיד את כל הכסף שחסך מהעבודה הקשה באטליז.
דוד חידש את הספקת הקפה השחור כל חצי שעה, פלוס מינוס, הגיש פיצוחים: גרעינים שחורים, גרעיני דלעת וכשהוא ממש רצה לפנק גם קצת קשיו ופיסטוק. כוסות הזכוכית השמיעו צליל עמום כשהן נחתו ריקות על השולחן, רעש פיצוח הגרעינים בקצב, הכיסאות שחרקו כשמישהו מהם התעצבן על האחר או דפיקת היד על השולחן כשמישהו סיפר בדיחה או אמרר איזה משהו שמבחינתו היה בעל חשיבות עצומה. אלו היו צלילי הבוקר של מאיר כל יום שישי. הצלילים ערבו לאוזניו המזדקנות של מאיר, הרבה יותר מהצלילים שהפיקה מכונת החיתוך המתכתית הפורסת נתחי בשר.
הם דיברו על הכול: במה כדאי להשקיע בבורסה, על המצב בשטחים, פוליטיקה, הרומן של הפקידה בבנק המזרחי עם מנהל הסניף, תקציב הביטחון, החופשה הבאה בטורקיה ואיזה מכונית אסור לקנות בשום פנים ואופן.
היו להם דעות מוצקות ונחרצות על כל דבר, לכל השישה כולל למאיר. הם יכלו לריב על זוטות, כמו למשל הריב על מזדה או טויוטה שרבו לפני שבועיים. מאיר אמר שהוא קונה רק טויוטה בפעם הבאה ואברהם אמר שבשום פנים ואופן הוא לא מתקרב לטויוטה כי זה רכב מנחס אז רק מזדה באה בחשבון ובום בתוך שניות פרצה מהומת אלוהים. היו מחנות, המחנה של מאיר, מחנה הטויוטה והמחנה של אברהם, מחנה המזדה, ותהום הייתה פעורה ביניהם. לרגעים היה נדמה כאילו אלו הם רגעיו האחרונים של הפרלמנט.
דוד, הבעלים של בית הקפה, לא התרגש. הם רבים ככה בתדירות של פעם בשבועיים. מריבה ענקית פורצת, הם צועקים את נשמתם, מתקרבים אל השיא וכמעט מכים זה את זה, ואז מישהו אמר דבר מה מפייס, כמו למשל: "שתדעו לכם שגם טויוטה וגם מזדה הם כבר מזמן לא הכי נמכרות אצלינו, ניסאן הכי הולך" הם נאנחים וגומרים.
מן רוטינה כזאת, דוד חשב לעצמו שהמריבה הזאת היא השיא הדו שבועי שלהם. ובסך הכול זה עשה די שכל, זיון מוח והגעה לסיפוק פעמיים בחודש, בהחלט היו מקובלים במקומותינו. דוד, גיחך לעצמו והלך להכין סיבוב נוסף של קפה שחור.
מאיר אהב את החברים שלו מאוד, אלא שבזמן האחרון הוא הסתיר מהם דבר גדול מאוד.
לפני שמונה שבועות, הבת שלו, סיגל, סיפרה לו שהיא הולכת להפגנה בתל אביב.
מאיר לא התייחס, בכל זאת הילדה בת שלושים נשואה ויש לה שני ילדים, הדעה הפוליטית שלה לא עניינה אותו. לא כמו חברים אחרים שלו, שאם לבן משפחה שלהם הייתה דעה מנוגדת לזו שלהם, הם היו מוחקים אותו לגמרי, אפילו היה זה ילדך שלך.
מצפן לאזרח, מצפון לצפון, מה אכפת לו, הממשלה אף פעם לא דאגה לו. לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית היה השילטון, הוא עדיין גר באור יהודה ועבד קשה למחייתו באטליז, לא? אז מה זה משנה מי בממשלה?
מה שכן עם כינונה של הממשלה חדשה, המחנה הנגדי הוטרף וזה מצא חן בעיניו. האור היחיד בכל האירוע, קצת לתקוע אצבע בעין של כל השמאלנים המתנשאים האלה – מה יש אסור להנות קצת?
הכול התנהל בחייו כרגיל עד שסיגל התחילה לספר לו, באחת הפעמים שבאה לבקר עם הנכדים, על ההפגנות ועל הסיבה שבגללה היא הולכת אליהן.
"אבא" סיגל אמרה "אתה לא חייב להסכים עם כל מה שהמחנה השמאלי אומר, אבל זה נראה לך הגיוני שבעוד שנה יעבירו אותך ליישב את הנגב כנגד רצונך?"
"למה נגד רצוני?" מאיר גיחך "אולי מתחשק לי לעזוב את אור יהודה ולפתוח בחיים חדשים, לא לקום כל בוקר לריח הבשר והמתכת."
"תעשה לי טובה, אני לא קונה את זה. אתה פשוט לא מאמין שזה יצא לפועל."
היא צדקה, מאיר חשב שגחמת הממשלה הזו לעולם לא תצא לפועל, אבל ככל שעבר הזמן הוא כבר לא היה בטוח כל כך בעצמו. וזה הפחיד אותו מאוד. אם הוא ייאלץ לעבור לנגב, המשמעות שהוא עובר עם סימה ומשאיר מאחור את ריקי.
סימה אשתו מבוגרת ממנו בשנה ולכן עוברת אתו למושבת החטייארים ואילו ריקי הלקוחה המועדפת עליו הייתה צעירה ממנו בעשרים ושתיים שנים.
לפני שמונה שנים, היה ביניהם רומן קצר, עד שבעלה גילה ואיים עליה שהוא מעיף אותה מהבית והיא לא תראה יותר בחיים שלה את הילדים. אז היא אמרה למאיר שהם לא יכולים יותר להזדיין אבל היא בהחלט מתכוונת להמשיך לקנות ממנו את שריר הזרוע וגם את זה האחורי.
לא לראות אותה יותר בחיים, או כמעט בכלל לא, זה כמו למות מבחינתו והוא לא היה מוכן לוותר על ההנאה הקטנה הזו.
אז הוא בא.
מוצ"ש אחד הוא הגיע לבדו להפגנה. הוא לא סיפר לאף אחד מהמשפחה או מהחברים לפרלמנט. רק לריקי הוא גילה והשביע אותה לא לספר לאף אחד, הסביר לה שהוא חייב להבין מה הולך לקרות פה במדינה. הוא היה המום ממה שראה, בניגוד למה שסיפרו בערוצי התקשורת שצרך באופן קבוע, הרחובות היו מלאים עד אפס מקום באנשים. הם היו כמוהו, בני גילו אולי קצת יותר צעירים, משפחות עם ילדים חמודים, כמו הנכדים שלו. הייתה אווירה מחשמלת והאנשים שדיברו מעל הבמה היו המיטב, מלח הארץ באמת ובתמים.
אז הוא הגיע גם בשבת לאחר מכן.
וגם בזו שאחריה.
בשבת הרביעית הוא התוודא בפני אשתו והילדים, וסיגל חיבקה אותו חזק והזמינה אותו לבוא אתה. הם התחילו ללכת ביחד, והוא אפילו קנה דגל וצפצפה גדולה.
הם דיברו שם על הבמה, על ערכים, על אמת, יושר, כבוד אמון אחריות.
מילים גדולות, כבדות ובעלות משמעות.
בוקר אחד לפני שיצא ליום עבודה שגרתי באטליז, הוא הביט במראה והבין שאלו הן לא רק מילים, אלו הם החיים ואי אפשר להמשיך להתחבא מאחוריהן ולחשוב שהן אינן קשורות אליו.
באותו יום, ריקי הגיע לאטליז. מאיר היה מאוד אדיב ונחמד ושירת אותה יותר טוב מאי פעם.
כשהיא באה לחבק אותו, הוא אמר לה שיש אנשים וזה לא מתאים, הוא לא רוצה לפגוע בחיים שלה או שלו.
היא הבינה.
היא הרגישה שמאיר, בגילו המתקדם, עובר שינוי כפי שלא עבר מעולם.
היא לא כעסה בכלל ורק הפריחה נשיקה באוויר לכיוון כללי שלו ושל סבטה שעמדה לידו וחתכה בשר כבש תוך שהיא מקללת ברוסית את אבי ילדה.