עת רצון – פרק 5: אחרינו המבול

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

מרץ 2023.

"לא אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה" יהל שרה בקולי קולות תוך כדי שטיפת רצפת חדרה, בדירה השכורה במרכז תל אביב. כל כמה משיכות במגב אוספת את הסמרטוט וסוחטת לתוך הדלי הוורוד, משאריות אבק ולכלוך שהצטברו. היא מושכת את הזמן, נהנית מתשומת הלב שהיא מעניקה לחפצים השונים בחדרה, מרחרחת את המצעים שעל המיטה ומחליטה שהגיע הזמן להחליף אותם למרות שעברו רק חמישה ימים מאז שהחליפה אותם בפעם האחרונה. יותר מדי בני אדם עברו במיטתה, על ומתחת למצעים בחמשת הימים האחרונים. יותר אנשים באופן יחסי מאשר נניח, בחמשת הימים הקודמים להם. האינטנסיביות של הימים ובעיקר הלילות הפכו את חייה ועולמה, זרעו פחד אבל גם צורך עז לשנות והשפיעו גם על הסמסטר שהחל לא מזמן. כסטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב היה מצופה ממנה שתשקיע קצת יותר בלימודיה. הרבה יותר מקצת. הסמסטר השלישי ללימודים תמיד הכי קשוח ומאתגר והיא עסוקה בארגון ההפגנות של תא הסטודנטים באוניברסיטה. מחלקת עלונים, קובעת את הלו"ז עם היו"ר, מתקשרת לאנשים, מתפעלת את כל מערך ההודעות והמיתוג, מחזרת אחרי תורמים בכל האמצעים הדרושים. יהל עובדת עשרים וארבע/שבע בלא לאבד את המצפון של אזרחי המדינה, לא פלא שלא נשאר לה זמן ללמוד קורסים על התניה פבלובית או ניהול והנעת ארגונים בינוניים וגדולים. ראש החוג לפסיכולוגיה הזהירה אותה שהפעילות שלה עלולה לעלות לה בתואר אך בינתיים גיבתה אותה. יהל הייתה יהלום בלתי מלוטש והפרופסורית ידעה זאת. חוץ מזה היא גם קצת קינאה בנעורים, במוטיבציה והאידאליזם של יהל, והייתה רוצה לחזור להיות סוס פרא חסר מעצורים בעצמה. אי אפשר לעמוד בפניה, היא כל כולה אש, דם ותימרות עשן וגם יופי. הבחורה הצעירה הזו כחולת העיניים וצהובת השיער, לא הייתה עוברת בתור דוגמנית כי יש לה כמה קימורים מיותרים לפי מודל היופי העכשווי אבל היא האשה והמאהבת האולטימטיבית בזכות העובדה שהיא יודעת לגעת ברוך בגוף ובנפש, אשת שיחה קשובה ומצטיינת, רצינית אבל גם מצחיקה.
היא פותחת לרווחה את התריסים ומניחה לקרניי השמש המוקדמות של הבוקר לשטוף את החדר בצהוב מחמם ונעים. העציצים הירוקים הפזורים על כונניות או רצפה מקדמים את פניהן בשמחה רבה.
"אין לי כוח לטיפוסים מייסרים ומדכאים" היא משלימה עוד שורה משיר המחאה של המאה הקודמת בזמן שאלירן ושיר השותפים שלה לדירה צועקים לה מהחדרים שלהם "די כבר עם השיר הזה יא חופרת שמאלנית." בו זמנית.
"אני לא שמאלנית, אני מאותגרת ימין" היא גיחכה לעצמה "ובלי עין הרע ממשיכים לאתגר אותי כל הזמן."
המשפחה של יהל במקור מצפון הארץ, מקיבוץ ליד ראש הנקרה, המעבר למרכז היה הלם תרבותי בהתחלה אבל באופן מפתיע היא שרדה אותו, הודות לקישוריה החברתיים והחיוך הכובש שלה. למרות שהחיבור לשיר ואלירו היה יכול להיות כישלון חרוץ הייתה זו שלישייה מופלאה שפעל בסינרגיה מושלמת למרות שהיה אפשר לחשוב שהחיבור לא יצלח .
שיר, סטודנטית לרפואה מהרצליה ואלירן סטודנט לכלכלה ויחסים בינלאומיים מראשון לציון היו שונים מאוד זה מזה. הרצליה באה ממשפחה אמידה או טחונה כפי שנהוג לומר במקומות מסוימים כמו למשל הבית של אלירן שגר עם אמא שלו מאז גירושי הוריו כשהיה בן שתיים עשרה בדירה שכורה בת שלושה חדרים. להרצליה, שיר, היו עוד ארבעה אחים קטנים בגילאי חטיבה עד צבא, אלירן היה ילד יחיד ואילו ליהל היו עוד שני אחים גדולים יותר. שלושתם למדו ועבדו, היו בני עשרים פלוס, התאמנו בחדר כושר מעבר לפינה והתנסו ביחסים מזדמנים לא מחייבים ונטולי הגדרות, כפי שרק בני דורם חיים. דבר נוסף שהיה משותף לכולם בלי קשר למין מוצא דת כסף או כל דבר אחר שיכול היה להבדיל ביניהם, הוא האמונה שלרפורמת המצפן אין קשר לעתיד טוב יותר לאזרחי המדינה אלא לביסוס דיקטטורה על ידי השלטון הנוכחי.
אלירן ושיר היו אמנם פחות פעילים מיהל אבל הם תמכו ועזרו בכל פעם שביקשה.
הם נכחו בכל ההפגנות והרגישו את עוצמת האמונה של כל העוסקים בדבר, שזהו הדבר הנכון לעשות, שחייבים לפעול כך שאחרת לא תהיה לנו מדינה לחיות בה.
הם אמנם היו צעירים וכביכול לא היו המטרה של תוכנית הטרנספר לאזרחים הוותיקים לנגב, אבל הבינו היטב שהסיבה למהלך האיום הזה, בוא סילוק האיום של בני הדור הקודם קודם יודעי דבר אחד או שניים, על מה שקרה פה באמת בשבעים וחמש השנים האחרונות. היה ברור להם שמתחילים עם הזקנים כדי להיפטר ממי שמהווים את הסכנה הגדולה ביותר לשלטון, למי שאינם זקוקים לרפורמה כדי לחזק להם את המצפון, יש להם ממנו ובשפע. אחרי שיסלקו את המטרד הזה יעברו לדור הבא וכן הלאה, עד שכל כיסי ההתנגדות ייעלמו וכולם יישרו קו עם הכיוון החדש – נטול המצפון.
אפשר יהיה להגניב כספי ציבור לכיס בלי שום בעיה
בני משפחה יקודמו לתפקידי מפתח בלי מכרזים או התפקדות למפלגה
חברי כנסת יתארחו אצל משפחות פשע בלי נקיפות מצפון
שטחים חקלאיים יסופחו לווילות של מקורבים בלי רישום בטאבו
מחבלים יוצאו להורג במקום, בלי משפט
אזרחים שמאלנים ייעלמו בלי שאלות
מצפן אזרחי חדש דנדש.
יהל וגם שיר ואלירן הבינו שאם הם רוצים להמשיך ולחיות במדינה שההורים שלהם והסבים שלהם בנו, כל אחד בדרכו וגם הם נלחמו כדי לעצב את דמותה, מי יותר ומי פחות, הם חייבים להתייצב כל שבוע להפגנה או ההפגנות ההמוניות ואולי אפילו להוביל אותן, אחרת בית שני יהיה סרט ילדים לעומת מה שיקרה פה.
"בוא נחייה את תל אביב שממול אחרינו המבול" יהל שרה ודמעה אחת חמקה מעינה היישר אל המצעים החדשים שהרגע הציעה בהם את מיטתה.
היה ברור ליהל שהיא לא מתכוונת לחיות את תל אביב שממול, אפילו שזה מפתה מאוד, והיא לא הבן אדם שינהג ויאמר אחריי המבול. היא כאן ועכשיו כדי לשנות ולהסית את האונייה שאיבדה את דרכה לפני ההתנגשות בקרחון הענק שנקרא מציאות ויטפח על פני כולנו.